שיחה:ישראל צפריר

ערך זה נכתב ומשופר במסגרת מיזם גלאם/מוזיאון ישראל של מרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. פורטל אמנות ישראלית • פורטל אמנות • פורטל ישראל

תוספת חשובה ביותר על פי הצהרת המנוח

להלן העתק מתצהיר שחתם עליו בפני ישראל צפריר הזכור רק לטוב ובו הוא מתאר את תולדות חייו המרשימים. משחדל לעבוד בגיל 88, החל ללמוד ספרדית במכון סרוונטס. נבחר לתלמיד מצטיין בתום שנה ונבחר ללוות ולהדריך שר החוץ הספרדי בסיור במוזיאון- בספרדית! לאחר מכן החל בגיל 93 ללמוד בהצלחה גם ערבית. מדובר במתעד החשוב ביותר של אומנות ישראלית ב 100 השנים האחרונות. באוסף התשלילים שתרם למוזיאון- מאות עבודות לא ידועות כיום של אמנים ידועים. להלן תצהירו החתום אצלי. תצהיר

שמי ישראל צפריר, בן שלמה גלזר, ת"ז 00400551-8 נולדתי ב 8.6.1911-בווינה, אוסטריה, שם גרתי בבית הוריי. בשנת ,1925 כשהייתי בן ,14 התחלתי לעבוד כשוליה בבית חרושת לנעליים. בימים עבדתי, ובלילות המשכתי את לימודי. במהלך תשע שנות עבודתי במפעל התקדמתי עד לתפקיד של מנהל טכני. לאחר שעברתי את בחינות הבגרות התחלתי ללמוד באוניברסיטת וינה. למדתי פילוסופיה, ובעיקר פסיכולוגיה אצל פרופ' זיגמונד פרויד. הייתי פעיל במחתרת הסוציאליסטית עד למלחמת האזרחים וההתנקשות המכרעת ב.1934- מכיוון שזהותי הייתה ידועה, החלו מיד חיפושים אחרי ולא יכולתי לחזור הביתה. באותו לילה, בלכתי ברחוב מהרהר בגורלי, פגשתי פועל מבית החרושת שסיפר לי על אדם שמחפש בעלי מקצוע עבור בית חרושת לנעליים בארץ ישראל. מיד פניתי אל אותו אדם, הוא בחן אותי ובו במקום מימן לי את הנסיעה לטריאסט ומשם לישראל על פי סרטיפיקאט ."C" שמונה ימים בדיוק אחרי הקרב בווינה עמדתי על-יד מכונה בבית החרושת "נעלי ארצנו, בגבעת שאול בירושלים. פחות משנה אחר כך, בקיץ1935 , גויסתי על ידי המוסדות שלנו למשטרת המנדט. הובטח לי שהגיוס הוא לשנה אחת בלבד, אבל הגורל רצה אחרת. פרצו מאורעות 1936-1939 ואחריהן מלחמת העולם, ומצפוני לא נתן לי להשתחרר, אלא אחרי קום המדינה, בסתיו ,1948 וזאת בדרגת מפקח ראשון. בשנות המאורעות ,1936-1939 הייתי שוטר רכוב על סוס, בתפקידי הגנה שונים, בעיקר בדרום הארץ. כאשר עבדתי בחקירות שמתי לב לרמה הנמוכה של צילומי העבריינים, בהם כולם דמו האחד לשני. ביוזמתי ומאמצעי האישיים רכשתי ציוד צילום מקצועי וערכתי אלבום פושעים, בעיקר של טרוריסטים ערבים. הצילומים הסטנדרטיים המקובלים היו צילומי חזית ופרופיל, ואילו הצילומים שלי נעשו מזוויות שונות שהבליטו את המיוחד בכל פנים. כאשר הצגתי את האלבום בפני אנשי המטה, קיבלתי מהם עידוד רב וגם וציון לשבח על מסירות לתפקיד. הובטח לי להעביר את הרעיון הלאה, אך יותר לא שמעתי מהם. המשכתי לפתח את הנושא, מתוך אמונה שביכולתי להביא תועלת במקום אחר. בסוף ,1948 כאשר השתחררתי מהמשטרה, קיבלתי הצעה מבעלי חנות לצילום ברח' אלנבי בתל-אביב, לעבוד בסטודיו לצילום, ושם עבדתי כשנה. רכשתי לי שם, בשל רמה גבוהה בעבודה ודייקנות, וכעבור זמן קצר הייתי עמוס עבודה עד מעל לראש. אנשים רבים נכנסו לחנות כדי למסור עבודה, אך לי לא היה מגע ישיר איתם, מכיוון שעבדתי בסטודיו ובמעבדה שמאחורי החנות, וגם לא עסקתי בענייני הכספים.

ב-1949 מסרה לי חנה אורלוף, קרובת משפחה של אשתי הראשונה, ופסלת ידועה בארץ ובעולם, שני פסלים לצילומי ניסיון. כתוצאה מכך הטילו עלי היא, ביחד עם מנהל מוזיאון תל-אביב, ד"ר חיים גמזו, את הכנת הספר שלה. עבודה זו הייתה כרוכה בנסיעות רבות לכל קצות הארץ והעסיקה אותי מאוד במשך חודשים רבים. לא יכולתי להמשיך בעבודה בסטודיו ברח' אלנבי, ולכן התפטרתי והפכתי להיות עצמאי. את הפסלים צילמתי קודם בביתי, ואחר כך בסטודיו, ברחוב אלכסנדר ינאי בתל-אביב...

עוד בטרם גמרתי את הספר של חנה אורלוף הציע לי ד"ר גמזו עבודה משותפת על ספר "אמנות בישראל". לשם כך היה עלי לבקר אצל אמנים בכל קצות הארץ ולבחור עבודות לצילום עבור הספר. הייתה זו התקופה המאושרת ביותר בחיי, בה למדתי להכיר אמנים ואמנות. ההיכרות עם האמנים יצרה הזמנות חדשות לספרים וקטלוגים, וכן ידידויות חדשות. במשך למעלה מ-50 שנות עבודתי כצלם אמנות הכנתי מאות ספרים ואלפי קטלוגים. מצורף מכתב ממנהל מוזיאון ישראל אשר מתייחס לעבודתי. ברצוני להעיר כאן שבמהלך תקופת עבודתי כצלם, במשך למעלה מ-50 שנה, הייתה פרנסתי מבוססת בעיקר על יצירות אמנות אשר קיבלתי מהאמנים עבורם עבדתי. האמנות בארץ מעולם לא הייתה מקצוע מכניס במיוחד, ולאמנים לא היו אמצעים לשלם לי. לכן, פעמים רבות קיבלתי יצירת אמנות בתמורה לעבודתי. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה לא היה ליצירות אלו ערך רב, ולא יכולתי למכור אותן. כך הלך אוסף האמנות שלי וגדל, בעל כורחי. בשנים שלאחר מכן, עלה הביקוש ליצירות אמנות, ועימו עלה ערך העבודות שהיו ברשותי... תרמתי ב-1987-88 יצירות בגודל של מטר 1 ועד 3 מטר, למוזיאון ישראל בירושלים.... בעקבות תרומתי העניק לי טדי קולק, ראש עירית ירושלים דאז, באירוע חגיגי מאוד, את התואר "עמית כבוד של מוזיאון ישראל". מצורף מכתבו של ראש העיר. ...במשך למעלה מ-50 שנות עבודתי עם אמנים, עבדתי לבד, עד גיל 88, בלי כל עזרה, ולא סבלתי כלל. העבודה עם אמני ישראל הייתה חשובה לי מאד והיוותה חלק בלתי נפרד מחיי, ופעמים רבות קרה שהייתי נאלץ לקבל עבודה של אמן בתמורה לעבודתי. אפילו במקרים שידעתי שהתמורה שקיבלתי היא חסרת ערך והיא בעצם לעג לרש, חייכתי ושתקתי, מכיוון שהרווח האמיתי שלי, אשר אותו אי אפשר לשלול ממני, היה הסיפוק מהעבודה. עד היום יש ברשותי עבודות ללא ערך מסחרי, מזכרת לאכזבות כאלו, אך אני גאה בהן, מכיוון שבזכותן קניתי לי את המוניטין המקצועי שלי. תמונות מכרתי רק כאשר יכולתי, וכאשר היה צורך בכך. אילולא כן לא היה באפשרותנו לנהל את אורח החיים שניהלנו. לא הייתי "אספן" במובן המקובל של המילה. אספן אוגר, אך אני לא אגרתי. יעידו על כך המכתבים ממוזיאון ישראל אותם אני מצרף, כמו כן מכתבי התודה הרבים שברשותי, אותם קיבלתי ממוסדות וממוזיאונים, והתרומות הרבות שתרמתי למכירות פומביות עבור מטרות צדקה.  הודעה זו נכתבה באמצעות מערכת המשוב. 
84.94.124.188 16:18, 7 בינואר 2019 (IST)