רעיה המאיר

רעיה המאיר

לידה	28 באוגוסט 1945 הרי אורל, רוסיה
פטירה	18 בפברואר 2021 (בגיל 75)
מדינה
עיסוק	משוררת
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
שפות היצירה	עברית

רעיה המאיר בהשקת הספר "טיפות אחרונות", שהוקדש לזכרו של בעלה, יגאל המאיר.

רעיה המאיר (28 באוגוסט 1945 – 18 בפברואר 2021) הייתה אשת חינוך ומשוררת ישראלית.

ביוגרפיה

רעיה המאיר נולדה בברית המועצות באוגוסט 1945, באזור הרי אורל. היא עלתה לארץ ישראל בגיל 14, בשנת 1960, עם אימה פניה ואחותה נילי. אביה בני שהיה מסורב עלייה נשאר ברוסיה עוד כשנתיים. היא גדלה והתחנכה בנתניה, ולמדה בתיכון בר-אילן בנתניה.

עם תום לימודיה בתיכון התקבלה המאיר לאוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי לשון עברית וספרות רוסית. שם למדה אצל המשוררת פרופ' לאה גולדברג. כמו כן הייתה בוגרת בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב.

ב־1986 יצאה לשליחות עם בעלה יגאל המאיר למקסיקו, שם שהו שנתיים. לאחר מכן יצאו לשליחות בסנט פטרסבורג ברוסיה מטעם הסוכנות היהודית, שם היא ריכזה את החינוך היהודי-ציוני ברחבי ברית המועצות. עבודתה כללה השתלמויות והכשרת מורים לעברית, ושליחות חינוכית ציונית מטעם משרד החינוך והסוכנות היהודית בסנט פטרסבורג.

המאיר הייתה מנהלת היחידה לחבר העמים בסוכנות היהודית והייתה פעילה במאבק לשחרור אסירי ציון. כמו כן לימדה עולים חדשים עברית במסגרת נעל"ה. בנוסף, היא שימשה מורה ומנחה להנחלת הלשון העברית מטעם משרד החינוך והתרבות וכן לימדה הנחיית הורים וייעוץ חינוכי.

המאיר התגוררה בנתניה עם בעלה, יגאל המאיר, שבין השאר עסק בציור והציג תערוכות. היא הייתה אם לשלושה ילדים וסבתא. בפברואר 2021, היא נהרגה בתאונת דרכים ליד ביתה, בגיל 75, והובאה למנוחת עולמים בבית העלמין "מנוחת עולם" בנתניה.

עם היוודע דבר מותה, פורסמה בחדשות נתניה כתבה על אודות חייה ופועלה. בנה, עמית המאיר, מספר כי אמא חינכה דורות לשפה העברית. היא קשרה את נפשה עם הארץ הזאת. ושושנה ויג, חברה קרובה והמו"לית של ספריה, סיפרה כי היא מאוד רצתה לשתף אנשים ביצירות שלה... היא היתה רוצה שנזכור אותה כמשוררת ומילותיה יישארו איתנו לנצח.

יצירתה וספריה

המאיר הייתה חברה באגודת הסופרות והסופרים העבריים. היא הייתה חלק מקבוצת "שיח כותבים", שנוסדה על ידי שושנה ויג, והשתתפה באירועים תרבותיים שונים בעיר נתניה. שיריה פורסמו במספר במות ואנתולוגיות, ביניהן: "זכויות יוצרות" (פיוטית, 2015), "שירה על שירה" (פיוטית, 2016), "בשבילי הבחירה" (פיוטית, 2019). כמו כן, השתתפה באסופת היצירות "תמונת עיר" שיצאה לכבוד שנת ה-90 של העיר נתניה (פיוטית, 2018) ולקחה חלק באירוע ההשקה בהיכל התרבות.

בין השנים 2015 ל-2020 פרסמה המאיר ארבעה ספרי שירה:

• בצֵל האלמוגן, בעריכת שושנה ויג (הוצאת פיוטית, 2015)
• זה לא וידוי, בעריכת שושנה ויג ונורית צין (הוצאת פיוטית, 2017)
• טיפות אחרונות, בעריכת ציפי הראל (הוצאת פיוטית, 2019)
• סוסים רעבים מחכים לשמש, בעריכת ציפי הראל (הוצאת פיוטית, 2020)

עטיפות ספריה של המאיר עוצבו על ידי בנה עמית המאיר. ספר שיריה השלישי "טיפות אחרונות" הוקדש לזכרו של בעלה, יגאל המאיר.

קישורים חיצוניים

• רעיה המאיר, ברשת החברתית פייסבוק
• מידע על רעיה המאיר בקטלוג הספרייה הלאומית
• על פועלה ויצירתה של רעיה המאיר, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
• על עבודתה של רעיה המאיר, באתר אוצר הספרות העברית
• רותי בירמן, רעיה המאיר מנתניה – תיאור חייה ופועלה, באתר חדשות נתניה
• איל באבד, על הספר "בצל האלמוגן" – משירי רעיה המאיר, באתר הבלוג של איל, 2.11.2015
• שושנה ויג, בצל אלמוגן ובצל הזיכרונות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 17.4.2016
• הרצל חקק ובלפור חקק, האור הפנימי – על הספר "זה לא וידוי", באתר News1 מחלקה ראשונה, 2.9.2020
• סיגי קדוש, סקירת הספר "סוסים רעבים מחייכים לשמש", בדף סיגי קדוש – סקירות ספרים, 1.12.2020
• טוהר חלפון, קורא בצבע – אמנות שהיא קסם אמיתי, באתר נתניה און ליין, 4.2.2017
• רעיה המאיר באירוע בין שואה לתקומה, באתר יוטיוב, 24.4.2017
• אסופת היצירות תמונת עיר – נתניה חוגגת 90, באתר פיוטית, 2018