קלווריה (ליטא)
 סמל קלווריה | |
 | |
| בית הכנסת החדש בעיר | |
| מדינה |
 ליטא |
|---|---|
| מחוז | מחוז מריאמפולה |
| מחוז משנה | קלווריה |
| תאריך ייסוד |
1667  |
| גובה | 131 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 4,025 (1 בינואר 2023) |
| קואורדינטות | 54°24′53″N 23°13′41″E / 54.414722222222°N 23.228055555556°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.kalvarija.lt/ | |
  | |
קלווריה (בליטאית: Kalvarija; ביידיש: קאלוואריע) היא עיר שהוקמה במאה ה-17 בחבל סובאלקיה, הבירה המנהלית של מחוז המשנה קלווריה במחוז מריאמפול שבדרום-מערב ליטא.
העיר יושבת סמוך לגבול עם פולין.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתיישבות החלה בשנת 1640. בשנת 1791 קלווריה הוכרזה כעיר.
בשנים 1795–1807 הייתה קלווריה חלק מפרוסיה. בשנת 1815 נכבשה על ידי הרוסים והייתה לחלק מהאימפריה הרוסית. במאה ה-19 נסלל כביש מהיר שחיבר את וורשה עם סנט-פטרסבורג ועבר סמוך לעיר, מה שנתן לה תנופת התפתחות. בשנת 1895 אירעה שריפה גדולה בעיירה שפגעה בבתים רבים בעיירה.[1] השליטה הרוסית נמשכה עד 1915. במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה על-ידי הגרמנים. ב-1919, עם פינוי הגרמנים, הפכה קלווריה לחלק ממחוז מריאמפול בליטא העצמאית. בשנת 1921 חוברה קלווריה למסילת הברזל הליטאית. בשנת 1926 הועבר לשטחה בית חולים לחולי נפש, והוא היה אחד מהמוסדות הרפואיים הגדולים של ליטא. במהלך מלחמת העולם ה-II כ-70 אחוז מהמבנים נשרפו.[2] שלטונות הכיבוש הנאצים הקימו בעיר מחנה שבויים. בשנת 1944 עם כיבוש ליטא על-ידי הסובייטים, חזרה קלווריה להיות תחת רוסיה, עד לפירוק ברית המועצות.
הרכב לאומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1897 חיו בקלווריה 9.378 נפש: 38.2% יהודים, 20.9% רוסים, 16.3% ליטאים, 15.1% פולנים.
בשנת 1923 חיו בה 4.529 נפש: 27.2% יהודים, 55.7% ליטאים, 8.7% פולנים.
בשנת 2001 חיו בה 5,090 נפש: 97.8% ליטאים.
יהדות קלווריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה עד סוף מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על יהודים בקלווריה נודע בתחילת המאה ה-18 עת היהודים קיבלו היתר מהמלך אוגוסט השני לבנות בית כנסת. כמו כן הותר להם לעסוק במלאכה, בתנאי שלא יצטרפו לגילדות, במסחר, חקלאות ומעט במסחר. רוב חנויות בעיר היו בידיים של יהודים. הם גם סחרו בתבואה ותיווכו ביצוא התבואה מליטא לגרמניה. התפתחה תעשיית עיבוד זיפי חזיר וכן ייצור חמאה, עופות ומוצרים חקלאיים אחרים. למשפחת קורנגולד היו מספר רב של כוורות; משפחות אפשטיין, קרונזון וסולומון היו מטעי טבק. משפחת סולומון עסקה גם ביצור סיגריות. משפחת רומנוב נודעה בטחנת הקמח הגדולה שלה בליטא.
בשנות ה-80 של המאה ה-19, בעקבות הקשיים הכלכליים, רבים מהצעירים היגרו לארצות הברית, לדרום אפריקה ולארץ ישראל.
רוב הילדים למדו ב"חדר" תורה ועברית.
בקלווריה היה "תלמוד תורה" בו למדו ללא תשלום כ-150 ילדים עניים. בשנת 1884 התפרסמה מודעה בעיתון המליץ על-ידי רבני התלמוד תורה, בה קראו לתושבי קלווריה לשעבר המתגוררים באמריקה ובדרום אפריקה, לעזור בתרומה לילדים העניים הלומדים בתלמוד תורה.
בשנים 1859-1958 הוקם בית ספר יהודי כללי ובו למדו 80–100 בנים ובנות. בשנת 1899 הוקם "בית ספר לאומי" ובו למדו עברית ויהדות והוא נועד לילדים מהמשפחות העניות שלמדו ב"חדר".
בשנת 1803 הוקם בית כנסת במקום הישן שהיה עשוי עץ. לבית הכנסת החדש היו קירות אבן עבים וארון קודש ובימה משוכללים שנבנו מעץ על ידי אומן. הקירות עוטרו בציורי חיות. אגף הנשים היה משני צדי הבניין. בשנת 1869 הוקם בית מדרש בחצר בית הכנסת. הוא נבנה בכספים שנתרמו על ידי שרה רעייתו של עזריאל סובולביץ מקניגסבורג.
לימוד תורה ושיעורים התקיימו בחברת ש"ס {קבוצת לימוד התלמוד} משנת 1796, מדי לילה נלמד דף תלמוד.
בין הרבנים ששירתו את הקהילה היו: רבי שמואל בן אליעזר (המאה ה-18); הרב אריה לייב שפירא; רבי יהושע יצחק שפירא, מחבר הספר עמק יהושע [עמק יהושע] שיצא בוורשה, 1842; רבי מרדכי מלצר (1851-1864); רבי מרדכי הלוי הוכמן (משנת 1865); הרב בן ציון שטרנפלד, מחבר הספר " שערי ציון", רבי אליעזר שמחה רבינוביץ (1887-1909); הרב זליג ראובן בנגיס (משנת 1938) ולאחר מכן התגורר בירושלים; בתיעוד משנת 1940 נרשם שמו של הרב משה מזיגל, ככל הנראה הרב האחרון.
פעילויות רבות בתחום הרווחה החברתית:
- אגודת הלוואות חינם (גמילות חסדים) העניקה הלוואות לנזקקים ששולמו בתשלומים שבועיים קטנים.
- חברה לביקור חולים שסיפקה לחולים עזרה הרפואית ותרופות ללא תשלום.
- ארגון של נשים (הן נשואות ורווקות) בשם Medkhen Varein שעזר לעניים במהלך החלמתם ממחלה. הוא אף סיפק את הכספים למי שנאלץ לנסוע לחו"ל לטיפול.
בעשור האחרון של המאה ה-19 היו בקלווריה מספר אינטלקטואלים אשר שלטו בעברית. חלקם היו מנויים לעיתונים העבריים "המליץ", "המגיד", "השחר" ואחרים.
חלק מיהודי המקום עלו לארץ ישראל עוד לפני שהחלה תנועת חיבת ציון בפעילותה. בתחילת שנות ה-80 הצטרפו כמה מיהודי קלווריה לארגון יסוד המעלה, אשר נוסד בסובאלק, ומטרתו הייתה ליישב מחדש את ארץ ישראל. בין העולים בשנות התשעים של המאה ה-19 היו משפחתו של ישראל-מאייר הודורובסקי, שהיה ממייסדי חדרה; משפחתם של משה לייב כהנא, ממייסדי כרמל מזרחי, ובנו, אליהו אהרון, שהיה ממייסדי תל אביב. ההסתדרות הציונית פעלה בעיירה משנת 1898. ברשימה של 1909, מהתורמים לקרן לארץ ישראל, היו 120 יהודים מקלווריה.
בסתיו 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הורה הגנרל הרוסי רננקמף ליהודי המקום לבצע עבודות סלילת כבישים כעונש על אהדתם לכאורה לגרמנים. בקרבות שהתחוללו באזור בזמן המלחמה נפצעו 220 יהודים מקומיים. מחצית העיר נהרסה בשריפה, כולל בית הכנסת הישן. הנסיבות אילצו את רוב היהודים לעזוב את העיר ולהתפזר ברחבי רוסיה. לאחר שהגרמנים כבשו את קלווריה, חזרו רבים לעירם ההרוסה. הם היו תלויים בתמיכה מבחוץ שניתנה על ידי סניף קנינגסבורג של אגודת הסיוע ליהודי גרמניה.
בתקופת ליטא העצמאית שנת 1918 ועד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליטא העצמאית קמה ב-16 בפברואר 1918 ופינוי הצבא הגרמני התרחש בתחילת 1919. אז החלו רבים מהתושבים לשעבר לחזור לקלווריה.
עם ההכרזה על אוטונומיה ליהודים הוקם ועד אשר מנה 11 איש. ועד זה היה פעיל ברוב חיי היהודים בשנים 25–1921.
במועצה המקומית קלווריה הייתה גם נציגות מהקהילה היהודית. בבחירות 1924 נבחר יהודי כסגן ראש העיר. ב-1934 היו שלושה יהודים במועצה.
הקהילה היהודית החלה לבנות מחדש את בתיהם שנהרסו ורבים חזרו לעיסוקיהם הקודמים. המצב הכלכלי היה גרוע ובעלי החנויות סבלו יותר מכל. הסחר בתבואה סבל גם בגלל החוקים החדשים המגבילים את הסחר. המצב היה כה גרוע, עד שבשנת 1923 שלחה ועדה מכתב לוועד היהודי הלאומי המרכזי ובו בקשות סיוע ל-97 גברים נשים וילדים הזקוקים ללבוש.
בקלווריה היו 72 חנויות, מהן 60 בבעלות יהודים וכן היו 16 בעלי מפעלים וחנויות קטנות למלאכה. ב-1937 היו בידי יהודים רק 32 חנויות.
בית החולים הפסיכיאטרי, הגדול בליטא, הציע פרנסה לקבלנים וספקים יהודים.
ארגון הסוחרים הליטאי היה נגד קנייה מיהודים ובעקבות כך היה חרם על חנויות ובעלי מלאכה יהודים. הקואופרטיב הליטאי החזיק יצוא בענף החקלאות וייבוא של כלים חקלאיים ועוד מוצרי חקלאות, וכך איבדו רבים את פרנסתם. בשנת 1939 הכריזה המפלגה הליטאית הלאומית בקלווריה שיום השוק יהיה בשבת. כל גורמים אלה הביאו להגירה.
בבית הספר היהודי "יבנה" למדו 135 תלמידים ובבית הספר האידי 130 תלמידים. היה בית ספר תיכון של שמונה כיתות. מוסד זה פעל עד שנת 1935 ונסגר בגלל מחסור בתלמידים. היה גן ילדים עברי וספרייה של 2,000 ספרים בעברית וביידיש.
מפעם לפעם היו מגיעות לקלווריה להקות תיאטרון להופעות ולתושבי המקום היו גם הצגות חובבים במימון של קרן הקיימת, קרן היסוד, ויצו וקרן תל חי.
בקלווריה פעלו קבוצות ציוניות. היה קיבוץ של "החלוץ" להכנת נוער לעלייתם. הנוער קיבל חינוך ציוני בבתי הספר העבריים ובתנועות הנוער (השומר הצעיר), ורבים אכן הגיעו לארץ ישראל. הפעילות הספורטיבית התרכזה בעיקר בסניף המקומי של "מכבי".
בתקופת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1939 גירשו הגרמנים 2,400 יהודים ממחוז סובאלקיה שבפולין לגבול ליטא ו-800 מהם נקלטו וטופלו על ידי תושבי קלווריה.
כאשר הפכה ליטא לחלק מהרפובליקה הסובייטית ביוני 1940, השתלטו הסובייטים על המפעלים שבידי היהודים והועברו לידי קומיסרים. האספקה הייתה מוגבלת והמחירים עלו. מצבם הכלכלי נפגע מאוד. תנועות הנוער היהודיות בוטלו ומוסדות חינוך עבריים נסגרו.
ב-22 ביוני 1941, היום הראשון למלחמה בין גרמניה לרוסיה הסובייטית, נכנסו הגרמנים לקלווריה.
ב-1 ביולי הכריזה המשטרה הליטאית כי כל היהודים מחויבים לענוד את הטלאי הצהוב, וכי נאסר עליהם ללכת על המדרכות. יהודים נלקחו לעבודה בעבודת פרך ובדרך לעבודה ובחזרה הם הושפלו בזמן שהאוכלוסייה הליטאית צפתה בהם. בתחילת יולי הובאו למלון "זדרוביץ" 90 איש, קומוניסטים ליטאים, אינטלקטואלים יהודים ואחרים. שם הם הוכו, עונו במשך מספר ימים. ב-5 ביולי הם הובאו לגדות אגם אוריוס, כ-2 ק"מ מהעיר, שם נורו ונקברו. בשבת ה-30 באוגוסט פונו כל היהודים הנותרים לצריפים במריאמפול, כשנאמר להם שישלחו לגטאות. כל חפציהם הושארו בבית הכנסת והם הובלו בעגלותיהם הריקות. היו בצריף 8,600 יהודים
ב-1 בספטמבר 1941 כולם הובאו לגדות נהר ששופה ושם ליד בורות שנחפרו מראש הם נורו וקברו. המשטרה הליטאית תפסו מאוחר יותר כמה יהודים שהצליחו להימלט. לאחר שנפטרו מהיהודים המקומיים, המשיך הכומר להרוס את כל החנויות היהודיות שהיו בסביבת הכנסייה ובנה עם הלבנים חומה מקיפה לכנסייה.
במהלך מלחמת העולם השנייה מחצית העיר נהרסה. דבר לא נשאר מבית הקברות היהודי הישן. בית המדרש שנשאר שלם שימש כאסם[3]
ישראל קפלן על השמדת יהודי קלווריה המתבסס על עדותם של דב-מנשה קרנגל ומרדכי כץ (ב"יד ושם" ומוזיאון לוחמי הגטאות)[עריכת קוד מקור | עריכה]
להלן תמצית האירועים שהתרחשו במריימפול כפי שעולה מהמקורות שנזכרו לעיל: כבר ביום הראשון למלחמה בין גרמניה לברית המועצות הופצצה העיר. כ – 20 איש נהרגו, ובתים רבים עלו באש. מאות משפחות יהודיות נותרו ללא קורת גג; הן עברו להתגורר בבתי יהודים שלא נפגעו. העיר כותרה על ידי צבא גרמני, והדרכים המוליכות מזרחה נחסמו. יהודים שבכל זאת ניסו לברוח נאלצו לחזור, ורבים מהם נרצחו בידי הליטאים. רק מעטים הצליחו לברוח לברית המועצות. למחרת פלשו הגרמנים לעיר לקול תרועת הליטאים. על היהודים הוטלו גזרות שונות. יהודים רבים נאסרו ונלקחו אל "החורשה הריקה" הסמוכה לעיר, שם נרצחו. מדי בוקר הוצאו היהודים לעבודה. קשישי הקהילה, ובראשם רב העיר הרב [אברהם – זאב] הלר (Avraham - Zeev Heller), הועסקו בטאטוא רחובות. על היהודים העובדים השגיחו לא רק הגרמנים והליטאים, אלא גם "זקני הרחובות" (שטראססען עלטעסטע), אשר מונו מקרב היהודים. כמה שבועות לאחר הפלישה הגרמנית ריכזו הגרמנים יהודים רבים בחצר בית הכנסת הגדול והעלו באש את ספרי התורה וספרי הקודש האחרים. חנן [אלחנן] מוזיקנט (Chanan Elchanan Muzikant), נגן חתונות ובדחן, קפץ לאש והציל מתוכה ספר תורה. הגרמנים חטפו מידיו את הספר וזרקוהו בשנית אל האש. את מוזיקנט הכו עד שאיבד את הכרתו.* פעם אחת סטר חייל גרמני למורה צבי אארוב (Zvi Aerov) לאחר שהלה לא הסיר בפניו את כובעו. אארוב השיב לו במהלומות. אארוב נלקח לכלא ונרצח שם. ביולי רוכזו היהודים בגטו. מדי פעם נלקחו גברים צעירים כביכול לעבודה. הם לא שבו, ומאוחר יותר נודע כי נרצחו. בסוף אוגוסט הודיעו מושל המחוז גושטאוטאס (Gostautas) וראש המשטרה בובלסקיס (Bubelskis) לנציגי היהודים כי בקרוב יועברו לגטו גדול יותר מחוץ לעיר. עם העברתם לקסרקטינים הופרדו הגברים מהנשים והילדים ונכלאו באורוות, שם התעללו בהם הליטאים ב"תרגילי ספורט" שונים. אל הקסרקטינים הובאו גם יהודים מהעיירות קזלובה - רודה (Kazlu - Ruda), לודווינובה (Liudvinavas) וקלווריה (Kalvarija). ב – 1/9/1941 (ט' אלול תש"א) נלקחו יהודי מריימפול והסביבה, מעונים ואדישים, אל שמונה בורות שנחפרו בעמק בקרבת הנהר ששופה (Sesupe). הגרמנים ניצחו על הרצח, והליטאים הוציאוהו לפועל. בין הרוצחים היו גם סטודנטים ותלמידי גימנסיה, שהתנדבו למשימה. היהודים הופשטו מבגדיהם ונעשה בגופם חיפוש אחר חפצי ערך. על החיפוש ניצח גירז'אדה (Girzada), לשעבר קצין בצבא הליטאי. הגברים נורו ראשונים, אך כיוון שהליטאים היו שיכורים, רבים מהקרבנות נקברו חיים. רצח הילדים לא בוצע בנשק חם; הליטאים רוצצו את ראשי הילדים באלות ובמעדרים. לאחר הרצח ערכו הליטאים משתה גדול עד אור הבוקר.
— ישראל קפלן בעקבות עדותו של דב-מנשה קרנגל ושל מרדכי כץ
תחילת המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקלווריה נותר מתחם בית הכנסת הכולל שלושה מבנים: בית הכנסת הקיצי שנבנה במאה ה-18, בית הכנסת החורפי שנבנה במאה ה-19 ובית הספר "התלמוד" הידוע גם כבית הרב שנבנה במאה ה-20.
בשנת 2014 הגיעו לסיכום יו"ר הקהילה היהודית בליטא ועיריית קלווריה על המשך שיפוץ הבניינים, שהחל בשנת 2001, ולהכשיר את המקום למרכז ציבורי, תרבותי, חינוכי ואקדמאי.
מתחם בית הכנסת רשום במרשם אוצרות התרבות הלאומיים המוגנים.[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של קלווריה- "קלווריה (ליטא)", באתר JewishGen (באנגלית)
קלווריה (ליטא), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שרפת עיר קאלוואריא, הצפירה, 29 ביולי 1895
- ^ קרול מונוסון עדן, קלווריה, באתר JewishGen
- ^ Shtetlinks site for Kalvarija,Lithuania, kehilalinks.jewishgen.org
- ^ ישראל קפלן, עדותו של דב – מנשה קרנגל על מריאמפול וחיבור שכתב קפלן על העיר, באתר www.infocenters.co.il
- ^ Kalvarija Municipality to Renovate Synagogue Complex – Lithuanian Jewish Community, 2018-04-06
| בקרת זהויות |
|
|---|