פייר פורנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייר פורנייה
Pierre Fournier
לידה 24 ביוני 1906
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בינואר 1986 (בגיל 79)
ז'נבה, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטואר של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה צ'לו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין בלגיון הכבוד
  • קצין מסדר האמנויות והספרות
  • מפקד במסדר לאופולד השני עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פייר פורניהצרפתית: Pierre Fournier‏; 24 ביוני 19068 בינואר 1986) היה צ'לן צרפתי, שכונה "אציל הצ'לנים" על שום גישתו האלגנטית למוזיקה ועל הצליל המלכותי שלו.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורניה נולד בפריז, בן לגנרל בצבא צרפת. אמו לימדה אותו לנגן בפסנתר, אולם מקרה קל של שיתוק ילדים בו לקה בילדותו גרם לו לאבד את הזריזות וקלות התנועה ברגליו. מחמת הקושי להפעיל את דוושות הפסנתר, פנה לצ'לו.

הוא סיים את הקונסרבטואר של פריז בגיל 17, בשנת 1923. הוא נקרא "צ'לן העתיד" וזכה בשבחים על הווירטואוזיות שלו ועל טכניקת הקשת שהפגין. פורניה התפרסם כשניגן עם תזמורת אדוארד קולון בשנת 1925 והחל במסעות קונצרטים ברחבי אירופה. הוא ניגן עם כל המוזיקאים הדגולים של זמנו והקליט את מכלול המוזיקה הקאמרית של ברהמס ושוברט בשביל ה-BBC על תקליטי אצטט, אך הם התבלו לפני שאפשר היה להעביר את ההקלטות לאמצעי עמיד יותר.

פורניה לימד במשך שנתיים (מ-1937 עד 1939) באקול נורמל דה מוסיק בפריז, וירש את משרתו של פבלו קזאלס. אלפרד קורטו וז'אק טיבו קראו לו ב-1943 להצטרף אליהם בשלישייה המפורסמת שלהם, שכן חברם קזאלס, שמצא מקלט בפראדס, סירב לנגן באותה העת. ב-1941 מונה פורנייה לפרופסור לצ'לו בקונסרבטואר של פריז, שם התכחש לסטודנטים יהודים. במסגרת טיהור האמנים לאחר מלחמת העולם השנייה הוא קיבל עונש הרחקה לשלוש שנים מהופעות משום שהקליט שידורים רבים לרדיו פריז בזמן הכיבוש. למרות זאת, הוא חידש את הקריירה שלו כסולן וכמוסיקאי קאמרי: עם הפסנתרן ארתור שנבל, הכנר יוזף סיגטי והכנר ויליאם פרימרוז, הוא ערך סיבוב הופעות חשוב בארצות הברית בשנת 1948. הוא הופיע שם בניו יורק ובבוסטון וזכה בהצלחה רבה. הצלחת סיבוב ההופעות הזה גרמה לו לעודד לוותר על פעילות ההוראה שלו בקונסרבטוריון (1949) ולהרחיב את התחייבויותיו להופעות ולהקלטות.

משנת 1956 ואילך, קבע את מושבו בשווייץ, אם כי מעולם לא ויתר על אזרחותו הצרפתית. בשנת 1963 קיבל אות לגיון הכבוד הצרפתי.

הוא המשיך להופיע עד שנתיים לפני מותו, בגיל 79. בנו, ז'אן-פייר, היה לפסנתרן קונצרטים תחת השם ז'אן פונדה.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס גראמי לביצוע מצטיין של מוזיקה קאמרית:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]