משתמש:BRINKS/הרהורים ליום השואה

לעולם לא עוד

השואה היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר שאירעו במאה השנים האחרונות. היא נצרבה בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. במדינות רבות קיימים חוקים המחייבים את לימוד הנושא בבית הספר; אנדרטאות זיכרון ממוקמות ברחבי הערים; ימי זיכרון, בינלאומיים, ממלכתיים, ואף דתיים, נקבעו על מנת לשמר את זיכרון השואה עמוק בליבנו, שלא יאבד חלילה. בהישמע הצפירה, כולנו נעמוד דום: נחשוב על שישה מיליון נספים, על הזוועות שעברו שם. נספר לילדינו על הפרעות, ליל הבדולח, שריפת בתי הכנסת והצתת חנויות היהודים. נדבר איתם על מחנות ההשמדה, הדיכוי, החרם והחוקים המפלים. בשנים האחרונות גובר השיח והדאגה מהעלמותם של ניצולי השואה. מהאפשרות שבעוד מספר שנים לא יהיה מי שיוכל לספר לנו מה היה שם. שיוצר קושי בהעברת הסיפור לדור הבא. כשאנו שומעים על הכחשת שואה, זה מקומם אותנו. חשוב לנו שהעולם יכיר בסבל ובזוועות שהתרחשו שם. איננו עוצרים לרגע לשאול את עצמנו: למה? בשביל מה כל זה? למה למלא את ילדינו בסיפורים מסמרי שיער? למה לנו לחשוף אותם לזוועות שבמקרים אחרים היינו עושים הכל כדי למנוע מהם? למה באמת זיכרון השואה חשוב כל כך? למה לא להתנתק, לשכוח ולהביט קדימה?

למרות שזיכרון השואה עבר שינוים רבים מאז הקמת המדינה, מאז מעולם הייתה השואה חלק חשוב בתרבות ובשיח הישראלי. הסיבה מובנת מאליה: רבים מהיישוב היהודי היו ניצולי שואה. גם הנהגת המדינה, זכרה את השואה בדרכה ומסבותיה שלה: המדינה הצעירה שזה עתה הוקמה הייתה זקוקה לתחושת שליחות ולייעוד עבור מקימיה. חורבן יהדות אירופה וההבטחה "לעולם לא עוד" היוו ייעד מוצדק. זיכרון השואה היה נחוץ כדי לשכנע את העולם ואת העם היהודי בדבר נחיצותה של מדינה יהודית, ובהמשך על מנת להמחיש לקברניטיה עד כמה הסכנה האורבת לעם היהודי היא ממשית ומציאותית.

היום, לאחר שבעים שנה, מדינת ישראל לא זקוקה לזיכרון השואה כדי להגן על עצמה. לעם היהודי ברור היטב הצורך לשמור על מדינת ישראל, והמדינה עצמה -כמו כל מדינות העולם- לא זקוקה לתמריץ בכדי להבין את הצורך לשמור על עצמה. זיכרון טרגדיות תמיד היה חלק מהותי בעם היהודי. האגדה מספרת על נפוליאון, שבמסעות כיבושיו הגיע לקהיר. היה זה ליל תשעה באב, ונפוליאון שעבר ליד אחד מבתי הכנסת, התעניין לסיבת בכיים של היהודים שקראו את מגילת איכה. כשהשיבו לו שהם בוכים בעקבות חורבן בית המקדש שארע לפני אלף שמונה מאות שנים, אמר נפוליאון בהתפעלות: "עם שזוכר את עברו, יש לו עתיד". אולם לזיכרון החורבן והאירועים שקדמו לו יש מטרה ברורה, דתית: הצום והאבל נועדו לעורר את העם בתשובה, ולהזכיר לו מה עלול לקרות באם יסטה שוב מדרך הישר.

מהי המטרה שאנו מנסים להשיג כשאנו זוכרים את אירועי השואה? מהו המסר אותו אנו מנסים להעביר לילדינו כשאנו מספרים להם על הגטאות, הסלקציות, ומחנות ההשמדה?

למה באמת השואה מזעזעת אותנו כל כך? למה היא תופסת מקום נרחב כל כך בתרבות העולמית? לא מספר הרב של הנפגעים הוא הסיבה לכך. הרי אם היה מדובר באסון טבע, כמו התפרצות וולקנית או צונאמי לא היינו מקדישים לנושא כל כך הרבה זמן ומחשבה. יותר מכך: גם אילו היה מדובר באסון מעשי ידי אדם, רק שהיה מתרחש באפריקה על ידי שבטים פרימיטיביים, גם זה היה מעסיק אותנו הרבה פחות, וודאי שלא היה תופס מקום נרחב בשיח הציבורי והעולמי.

הסיבה שהשואה מזעזעת אותנו כל כך היא שאנחנו עשינו אותה. אנחנו -המין האנושי, המתורבת, הנאור, מהמאה ה-20- גרמנו לאחת הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת.

זה קרה אצלנו בבית. לא הביזנטים חוללו אותה; לא שבטים מונגולים ביצעו את הרצח; אלו אפילו לא מסעות הצלב של המון נבער מדעת, שרצחו תינוקות בידי אימותיהם. אלה היינו 'אנחנו', מדינה אירופאית, נאורה, מתקדמת, עם ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. האנשים שביצעו את המעשים האלה ישבו אתמול בערב בתיאטרון, וניגבו דמעה כשבמחזה הוצגה דמות הכואבת את מות בנה; הם נישקו את ילדיהם בטרם הלכו לישון; הם גדלו על מעשיות האחים גרים, וקראו את ספריו של ויקטור הוגו; הם הלכו לקונצרט והתענגו על צליליהם של טובי המלחינים.

הם היו כמונו. הם היו אנחנו. ואז הם ביצעו את הפשע הנוראי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, את הסטייה החמורה מכל המוסכמות המערביות. זה לא היה אמור לקרות. הסברנו לעצמנו שזה נגמר, שאנחנו במאה ה-20, שעכשיו הכל יהיה שונה, שהסבל העולמי, הרעב, המלחמות, נגמרו. הבטחנו לעצמנו ולילדנו שמעכשיו העולם יהיה טוב יותר. ואז זה קרה. וזה זעזע אותנו. זה הבהיר לנו שלעולם, חופשיים ומתקדמים ככל שנהיה, לא נוכל לסמוך על עצמנו. זה הבהיר לנו שאכזריות ורוע אינם מנת חלקו של העולם הישן, אלא הם טמונים עמוק בתוכנו, והם עלולים לפרוץ החוצה בכל רגע.

הטרגדיה של השואה לא נובעת ממה שעבר על הנספים. הטרגדיה והזעזוע הם ממה שעוללו הנאצים. מכך שאנשים כמונו, יכלו לבצע את המעשים המחרידים האלה בשלוות נפש ובקור רוח.

לאחר השואה, התגובה המידית של אלה שהיו שם ושל הדורות אחריהם, הייתה להרחיק את המעשים האלה ממחוזותינו. הנאצים צוירו בתור מלפצות, חסרי רגש אנושי, יצורים מחרידים המסוגלים לעולל את מה שהתרחש שם. אבל התיאור הזה, לא רק חוטא לאמת, אלא גם מסוכן, וחוטא לזיכרון השואה ולזכר הנספים. אם השואה הונחתה עלינו על ידי יצרים אכזריים שאין בינהם לבין עולמנו דבר, אל לנו לדאוג להישנותה, ולא להתגונן מפניה. אבל השואה לא הייתה אסון טבע, אלא חטא מעשי ידי אדם, שחובה עלינו לעשות הכל כדי למנוע את היווצרותו בשנית.

הנאצים לא היו מפלצות, אלא אנשים בשר ודם, כמונו. גם בהם פיעם אותו רגש אבהי שמפעם בנו כלפי ילדנו, וגם להם היה מוסר, צדק, וכל אותם תכונות הקיימות בנו. ובכל זאת הם הגיעו למקום שהגיעו, כי הם לא ידעו לעצור בזמן, כי הם נתנו לשנאה ולחברה להוביל אותם למעשים שלפני זמן קצר הם לא היו מסוגלים להאמין שיעשו. וכשהם כבר היו שם, הם כבר לא יכלו לחזור. ניטל מהם צלם אנוש.

הסיבה שעלינו לזכור את השואה היא כדי שהיא לא תרחש שנית. עלינו לזכור לא רק את סבל הקורבנות, אלא גם את אלה שגרמו לסבל; עלינו לזכור ששנאה, פשיזם, גזענות ואלימות, נמצאים בכל אחד מאתנו, וחובה עלינו לרסן אותם. עלינו לעצור את גילויי השנאה ברחבי העולם, מתוך הבנה שמעשים אלה עלולים לדרדר כל אחד מאתנו למקומות אליה הגיעה גרמניה בשנות השלושים. עלינו למנוע את הידרדרות החברה, בארץ ובעולם, לשנאת האחר, לגזענות, ולבסוף, כן, לרצח עם. רק כך נוכל להבטיח לילדנו, לנו ולעולם: לעולם לא עוד.