המוהאג'ר פותח במהלך מלחמת איראן–עיראק. בשנות ה-80 ניסו משמרות המהפכה לקבל מודיעין על מהלכי הצבא העיראקי. ב-1981 הסתיים הפיתוח לאחר בניית ארבעה אבות-טיפוס. כבר במהלך הלחימה ביצע כ-619 גיחות והשיג תצלומי אוויר של קווי הכוחות העיראקים. ישנם דיווחים המעידים כי הוא נושא 6 משגרי רקטות מסוג RPG-7 לצורכי תקיפה, מה שייתכן מעמיד אותו לתואר ככטב"ם התקיפה הראשון בעולם שפעל במלחמה.
בהמשך לכך, איראן המשיכה בפיתוח של המערכת על מנת להגדיל את הטווח המקסימלי שלה, באמצעות יכולת טייס אוטומטי שאינו נדרש לתקשורת רדיו מתחנת שליטה ובקרה. כטב"ם זה יקרא מוהאג'ר 2. במהלך 2011 יוצרו יותר מ-200 כטב"מים מגרסת מוהאג'ר 2. מוהאג'ר 3 (המכונה "הודהוד") גרסה בעלת טווח גדול יותר. מוהאג'ר 4 פותח לאחר מכן על ידי הצבא האיראני ומשמרות המהפכה ובעל יכולות צילום טובות יותר ומוסגל להגיע לטווח גדול יותר.
במהלך מלחמת האזרחים באפגניסטן בשנות ה-90, כטב"מי המוהאג'ר סיפקו מודיעין על המתרחש בשטח. ב-2004 חזבאללה הטיס מוהאג'ר 4 מעל צפון ישראל למשך 5 דקות. הוא טס במהירות של 100 קשר ובגובה של 1,000 רגל ולאחר שחלף מעל העיר נהריה נפל בים. איראן מכרו 8 מוהאג'ר 4 לחזבאללה על פי פרסומים של העיתון א-שרק אל-אווסט.[5]
ב-2010 ארצות הברית חשפה כי בוונצואלה מפעל לייצור כטב"מים אשר תואר כ"מפעל איראני". בהמשך וונצואלה פרסמה כטב"ם בשם SANT Arpía הזהה למוהאג'ר 2 למעט שהוא מכיל מגלשיים אשר שומרות על המצלמה, אמצעי בו נעשה שימוש במוהאג'ר 4. ישנם הטוענים כי וונצואלה חתמה על חוזה על סך 28 מיליון דולר לייצור מוהאג'ר 2 על אף סנקציות האוסרות על יצוא אמל"ח מאיראן.[6][7]
מוהאג'ר היה המל"ט הראשון של איראן שנכנס לייצור סדרתי והיה בשימוש במהלך מלחמת איראן-עיראק. כטב"מ זה היה ידוע בפשטות בשם "מוהאג'ר" עד שנות ה-90, הוא קיבל את הכינוי מוהאג'ר 1 כאשר פותחו גרסאות חדשות של מוהאג'ר. כטב"מ זה אינו בשירות יותר.
למוהאג'ר 1 היה גוף גלילי צר וכנפיים ישרות שהותקנו בחלק האחורי העליון של הגוף. היה לו מנוע יחיד (דגם לא ידוע). הוא היה באורך של כ-2.4 מטר ובעל מוטת כנפיים של כ-3 מטר.
המוהאג'ר 1 נשא מצלמת תמונות נייחות בודדת, ככל הנראה נושאת סרט צילום שפותח לאחר נחיתת המל"ט. בנוסף, איראן ניסתה לחמש אותו בשש רקטות RPG-7, שלוש מתחת לכל כנף.
הטווח של מוהאג'ר 1 אינו ידוע אולם ברור שהוא הוגבל מאוד על ידי מערכת הרדיו שלו (רדיו טיסנים פשוט) והיעדר מערכת טייס אוטומטי. אין פרטים על מהירותו, תקרת הטיסה או זמן השהיה שלו..
השימוש הראשון הידוע במוהאג'ר 1היה במלחמת איראן-עיראק במבצע שחר 8 בשנת 1986. כטב"מי מוהאג'ר צילמו את הקווים העיראקים. בעקבות ההצלחה השימוש בהם גבר והם השלימו 619 גיחות עד תום המלחמה, ובסך הכל צילמו 53,772 תצלומים.
בעקבות השימוש המוצלח במוהאג'ר 1, איראן החלה בשנות ה-90 בפיתוח מוהאג'ר 2. כטב"מ זה בנוי בעיקר מחומרים מרוכבים. אורכו 2.91 מטר ומוטת הכנפיים היא 3.8 מטר. הוא מופעל על ידי מנוע שני צילינדרים מסוג WAE-342 בהספק של 25 כ"ס.
למוהאג'ר 2 מערכת טייס אוטומטי, המסוגלת לשמור על מהירות אוויר, גובה ויציבות בטיסה. מערכת הטייס האוטומטי יכולה לשלוט במסלול המטוס באמצעות נקודות ציון (על ידי שימוש במערכת GPS), או שהיא יכולה להיות נשלטת בזמן אמת מתחנת בקרה קרקעית. בנוסף, יש לו מצלמה קבועה הפונה קדימה ומאפשרת למטיס לראות את מסלול הטיסה.
לצורכי צילום ומעקב יש למוהאג'ר 2 מצלמת סטילס או וידאו (צבע או מונוכרום), שיכולה להיות מותקנת בצורה קבועה כלפי מטה או על גימבל.
באב-טיפוס של מוהאג'ר 2 הותקנו שני משגרים של 12 רקטות RPG-7, אך דגם זה לא נכנס לייצור.
למוהאג'ר 2 טווח מקסימלי של 50 ק"מ ויכולת שהייה של שעה וחצי באוויר.
מוהאג'ר 2 משוגר ממעוט (קטפולטה) פנאומטי, הניתן להרכבה על משאית, על גלגלים או על ספינה. הוא מסוגל לנחות על מגלשים או לצנוח לקרקע על ידי מצנח.
ב-2014 הציגה איראן את המוהאג'ר 2N, שחולק את אותו עיצוב ליצוני כמו מוהאג'ר 2, אך ביצועיו משופרים בהרבה: טווח של 150 ק"מ, זמן שהיה של 6 שעות ומהירות שיוט של 180 קמ"ש.
כמו למוהאג'ר 2, גם למוהאג'ר 2N יש שתי מצלמות: אחת מתחת לאף לניווט, והשנייה על גימבל מתחת לגוף למעקב.
ניתן להרכיב על מוהאג'ר 2N מגלשי נחיתה של מוהאג'ר 2, או גלגלים. הנחיתה היא על מגלשים או גלגלים או על ידי מצנח.
מוהאג'ר 4 הוא כטב"מ טקטי אירני אשר תוכנן הן עבור הצבא האיראני והן עבור משמרות המהפכה האיסלמית. נכנס לשירות בסוף 1997 וככל הנראה נכנס לייצור המוני ב-1999. הוא ידוע גם בכינוי הודהוד (Hodhod). קיימת גם גרסה הנקראת שנין (Shahin).
מוהאג'ר 4
למוהאג'ר 4 גוף מרובע וכנפיים טרפזיות נמוכות עם קצות כנפיים נטויות כלפי מעלה. הוא מונע על ידי העתק אירני של מנוע Limbach L550E (אנ') בהספק של 50 כוחות סוס, ארבעה צילינדרים ושתי פעימות. מדחף דו להבי נמצא בזנב הכלי.המוהאג'ר 4 בנוי מחומרים מרוכבים, אורכו 3.64 מ' ומוטת כנפיו 5.3 מ'. עיצובו מודולרי, וניתן לנתק ולשלב מחדש רכיבים כגון גוף, כנפיים וזנב. המוהאג'ר 4 יכול לנחות באמצעות כן נחיתה או על ידי מצנח.
למוהאג'ר 4 מערכת הנחיה ובקרה מסוג Hyarat 3, הכוללת ניווט GPS לביצוע נתיב טיסה מתוכנת מראש, אך ניתן גם לעדכן את פרופיל המשימה בזמן בטיסה באמצעות קשר רדיו. למוהאג'ר 4 יש מצלמה קבועה הפונה קדימה המשמשת להטסה, מצלמה הפונה כלפי מטה עבור מדידות אוויריות או מצלמת וידאו מותקנת על גימבל למעקב.
טווח הטיסה הוא 150 ק"מ, גובה טיסה מירבי הוא 18,000 רגל וומן טיסה מירבי הוא 7 שעות. משקל המראה מירבי של 175 ק"ג,
המוהאג'ר 4 ו-4B מופעלים על ידי צוות של 5-7 אנשים, כולל שני מפעילים. מפעיל אחד שולט במצלמת המל"ט ובאנטנת הכיוון של תחנת הבקרה הקרקעית להעברת וידאו בזמן אמת. המפעיל השני שולט בטיסת המל"ט באמצעות תוכנה בשם FliteMap, שהיא תוכנת מדף אמריקאית.
המוהאג'ר 4 יכול להיות חמוש בשתי רקטות לא מונחות. [9]
ב-7 בנובמבר 2004 הטיס חיזבאללה כטב"מ מעל צפון ישראל למשך מספר דקות. הכטב"מ נכנס למרחב האווירי הישראלי, טס לזמן קצר מעל נהריה, פנה צפונה ונפל לים. כמה מקורות זיהו את המל"ט כמוהאג'ר 4. ישנם דיווחים שאיראן מכרה שמונה כטב"מים מסוג זה לחיזבאללה. [10]
כטב"מי מוהאג'ר 4 שימשו במלחמות האזרחים בעיראק ובסוריה. ב-16 במאי 2015, חיל האוויר הטורקי הפיל מוהאג'ר 4 שנכנס למרחב האווירי של טורקיה. [11]
איראן
סוריה
חזבאללה
סודאן
ונצואלה[1][2]
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
