חזית סטרזה
חזית סטרזה הייתה ברית שנקראה על שם ועידה נערך בסטרזה, עיירה על גדות אגם מאג'ורה באיטליה, בין ראש ממשלת צרפת פייר-אטיין פלנדין (בהמשך פייר לאוואל), ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, רמזי מקדונלד וראש ממשלת איטליה, בניטו מוסוליני ב-14 באפריל 1935. למעשה, חזית סטרזה הייתה ברית קצרה בין צרפת, איטליה ובריטניה, שכוונה נגד גרמניה הנאצית[1]. הברית נחשבה לניסיון האחרון של מדינות אירופה למנוע את התחזקות גרמניה הנאצית והתרחבותה.
פרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרתה של ברית "חזית סטרזה" הייתה לאשרר מחדש את הסכמי לוקרנו ולהכריז שעצמאותה של אוסטריה תובטח ו"תמשיך להוות השראה למדיניות המשותפת שלהם" (זאת לאחר שהנאצים תמכו בפוטש יולי ואיימו על שלומתה הטריטוריאלית של אוסטריה). החותמים גם הסכימו להתנגד לכל ניסיון עתידי של הגרמנים לשנות את חוזה ורסאי. על אף פי כן, חזית סטרזה החלה להתמוטט לאחר שבריטניה חתמה על הסכם הצי האנגלו-גרמני (אנ') ביוני 1935 שבו ניתנה לגרמניה אישור להגדיל את היקף הצי שלה בים הצפוני. שלושה חודשים מאז יצירת ההסכם הוא קרס לגמרי וזאת בעקבות פריצת המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שבמסגרתה האיטלקים פלשו לאתיופיה וכבשו אותה[2].
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזית סטרזה הופעלה בעקבות הכרזתה של גרמניה על כוונתה לבנות חיל אוויר מתקדם, להגדיל את גודל כוחות היבשה של הוורמאכט לכ-36 דיוויזיות (כ-500,000 חיילים) ולחוקק חוק גיוס חובה, במרץ 1935. כל הפעולות הללו היו הפרות ישירות של חוזה ורסאי, שהגביל את גודל הצבא הגרמני ל-100,000 איש, אסר על גיוס חובה בגרמניה ואסר על הקמת חיל אוויר גרמני.
חזית סטרזה הייתה במובנים רבים עבודתו של הברון רוברט ואנסיטארט (אנ'), מבכירי השירות הדיפלומטי הבריטי. הברון התנגד נחרצות למדיניות הפייסנות עם הגרמנים והתעקש כי יש לעצור את התחזוקתה של גרמניה. לאיטליה הייתה חשיבות אסטרטגית מכרעת בהגבלות על גרמניה. מיקומה הגאוגרפי הפך אותו למתאים היטב להגנה על אוסטריה הפדרלית, מה שאיטליה עשתה למעשה בפוטש ביולי של 1934, כאשר שלחה ארבע דיוויזיות לאוסטריה כדי למנוע מהנאצים האוסטרים, ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית להשתלט על השלטון. כל אירועים אלו, היו גורם שהוביל את האיטלקים, על אף המחלוקת האידאולוגית עם הבריטים והצרפתים לחפש איתם ברית פוליטית-צבאית.
הועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הברון ואנסיטארט ארגן ועידה בת ארבעה ימים בעיר הצפון איטלקית, סטרזה החל מ-11 באפריל 1935. הברון הוכיח את עצמו ככוח המניע מאחורי הוועידה, למרות שהיו לו כמה מכשולים להתגבר קודם. למורת רוחן של איטליה וצרפת, מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים, ג'ון אלסברוק סיימון נפגש עם מספר פקידים נאצים בגרמניה ובעקבות כך הברון נאלץ להרגיע את החששות האיטלקים והצרפתים שמא הבריטים מחפשים להתקרב לנאצים והשיג זאת בעקבות שיתוף מודיעין דיפלומטי שהשיג סיימון בפגישותיו בברלין[1].
סוגיית אתיופיה הטרידה את הוועידה בראשיתה, איטליה ביקשה מבריטניה להביא מומחה שיפתור את המחלוקות בין המדינות לגבי הסוגיה, בל בניסיון לשמור על השלום באירופה, השיחות על הסוגיה האתיופיה הושהו לקראת הוועידה. הדיווחים המתקבלים בנושא משתנים: המסמכים הרשמיים אינם מזכירים את חבש, אם כי עדויות אנקדוטיות (אולי הומצאו על ידי מוסוליני) הצביעו על כך שמוסוליני ניסה להגביל את התוקף של הסכמי חזית סטרזה לאירופה, ובכך לאפשר לאיטלקים חופש פעולה באתיופיה. בלי קשר, נראה שהבריטים והאיטלקים לא תקשרו כראוי: איטליה חשבה שיהיה לה חופש פעולה באתיופיה, ובריטניה חשבה שברור הבהירה שכל פעולה צבאית באיטליה מחוץ לתחום. למרות זאת, מוסוליני דן רבות בתוכניות לממש את מטרתו להפוך את איטליה ל"גדולה, מכובדת ומפוחדת" (להרחיב את האימפריה האיטלקית) על ידי הפלישה והכיבוש של אתיופיה אך מוסוליני הקפיד לא לדון בתוכניות ההתפשטות שלו בגבולות הוועידה עצמה, שכן ידע על הסיכון שהדמוקרטיות המערביות יטילו וטו עליה. יתרה מזאת, מוסוליני לא יכול היה להסתכן בהסטת הוועידה ממטרותיה העיקריות, תוך אישור מחדש של הסכמי לוקרנו ומתנגד להפרות נוספות של הסכמים בינלאומיים.
מוסוליני קיבל את שלו, ותוכניותיו לפלוש לאתיופיה לא הועלו. הוא לקח את השתיקה הזאת כהשלמה למלחמתו הקולוניאלית והחל בפלישה לאתיופיה באוקטובר 1935. זו הייתה נקודת המפנה עבור מוסוליני, כאשר הוא התרחק מבריטניה וצרפת לכיוון גרמניה, על אף המחלוקות בינו לבין הגרמנים לגבי אוסטריה וזכותה לעצמאות.
התפרקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבר אתיופיה הוכיח את עצמו כמבחן הלחץ שחזית סטרזה לא יכלה לעמוד בו[1]. האתיופים הביסו את האיטלקים במלחמת איטליה-אתיופיה הראשונה ב-1895, שהייתה תבוסה משפילה עבור האיטלקים. איטליה מעולם לא שכחה באמת את שאיפותיה לשלוט באתיופיה, ומוסוליני ראה הזדמנות להתפשטות והחזרת הכבוד האיטלקי. הברון ואנסיטארט זכה לביקורת רבה לאחר מלחמת העולם השנייה על תפקידו בארגון החזית, בהתחשב בכך שאפשר לאיטלקים יד חופשית באתיופיה. החזית קצרת המועד קרסה לחלוטין עם הפלישה האיטלקית לחבש באוקטובר 1935.[1]
מוסוליני החזיק זמן רב בשאיפות לשלוט בחבש והוא זעם על החתימה על הסכם הצי האנגלו-גרמני מבלי שהודיעו לו מראש[3]. מוסוליני התאפק בתוכניות הפלישה שלו כדי להימנע מהתנכרות של בני בריתו, במיוחד מאז שאתיופיה גבלה עם סומלילנד הצרפתית וסומלילנד הבריטית. עם זאת, הוא הרגיש נבגד על ידי בריטניה ולכן החליט שאין סיבה לא לבצע את הפלישה. הוא גם סבר שההסכם בין הגרמנים לבריטים מפר את חזית סטרזה ולכן הוא לא זה ש"שובר את ההסכם"[4].
ב-6 בינואר 1936 אמר מוסוליני לשגריר גרמניה באיטליה, אולריך פון האסל כי הוא לא יתנגד לכך שגרמניה תיקח את אוסטריה כמדינת לווין כל עוד היא תשמור על עצמאותה. ב-22 בפברואר, מוסוליני הסכים אז לרה-מיליטריזציה של חבל הריין (דבר שנאסר בחוזה ורסאי) והצהיר כי איטליה לא תכבד את הסכמי לוקרנו לאחר שהרה-מיליטריזציה של חבל הריין[5].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 Roi, M.L. (1995-03-01). "From the stresa front to the triple entente: Sir Robert Vansittart, the abyssinian crisis and the containment of Germany". Diplomacy & Statecraft. 6 (1): 61–90. doi:10.1080/09592299508405955. ISSN 0959-2296.
- ^ "On the responsibly to sink the Stresa Front, by Angelo Paratico". אורכב מ-המקור ב-1 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Richard Lamb. Mussolini as Diplomat: Il Duce's Italy on the World Stage, pg. 114
- ^ Petacco, Arrigo, ed. (1998). "L'archivio segreto di Mussolini". Mondadori. ISBN 88-04-44914-4
- ^ Peter Neville. Mussolini, pg. 135