זוג מינימלי

בפונולוגיה, זוג מִינִימָלִי (בעברית: זוּג מִזְעָרִי, נוֹגְדוֹת) הוא זוג מילים (או זוג הבעות) בשפה, שבהן ניתן להבחין בהבדל משמעות, למרות שהן נבדלות רק בהגה אחד. דרך צמד מילים אלה ניתן לדעת מהם ההגיים היסודיים המובחנים זה מזה בשפה. הגה מובחן נקרא פונמה.

הבדל המשמעות בין המילים למרות שרק ההבדל דק קיים ביניהן מורה על כך שכל אחד מצמד ההגיים הנבדק הוא פונמה כלומר הגה מובחן. ההגה במילה האחת שונה מזה שבמילה השניה. ההבדל הדק בין ההגיים הוא הגורם לשינוי המשמעות למרות הדמיון בין המילים. בכך ניתן לקבוע את רשימת הפונמות של שפה.

הסבר והדגמה

הפונמות הן העיצורים והתנועות של השפה שמהם נבנים המילים. לכל ניב (דיאלקט) של שפה יש את ההגיים המובחנים שלה. למשל בערבית יש את ההגה המובחן /dˤ/ המסומן באות דאד ض, שאינו מושמע בעברית ולכן גם לא יבחינו בהבדל בינו לבין הפונמה הקרובה /d/, ובעברית יש את ההגה /p/ שאינו מושמע בערבית ולכן כשישמעו אותו דוברי ערבית, לא יבחינו בהבדל בינו לבין /b/. באנגלית יש הבדל בין התנועה במילים bud, bad, bard, bed, ואילו לאוזן הישראלית שאינה מצויה בשפה זו כולם נשמעים בֲּד או בֶּד.

דוגמא לשימוש בזוג מזערי: נבדוק אם יש הבחנה בעברית בין ביטוי העיצור ז לביטוי העיצור ס כשנשאל דוברי עברית עדכנית אם יש הבדל בין משמעות המילה פז הנשמעת [paz] למילה הנשמעת פס [pas]. היות שההבדל בין המילים הוא רק בתכונה אחת שבתוך עיצור אחד, וכל שאר המילה דומה, אם יש הבדל משמעות בין המילים היא נוצרה מההבדל ההגייתי הבודד. בדוגמה שלנו שתי המילים פז ופס מתחילות באותו עיצור המונעת באותה תנועה הנשמעים באופן זהה, וגם העיצור האחרון דומה, ההגה [z] דומה להגה [s]. שניהם חוככים, כלומר בשניהם היגוי העיצור מופק בשיניים באמצעות משב האוויר דרכם באופן נמשך, אבל בהבדל אחד. z הוא עיצור קולי המושמע בשפתות הקול (מיתרי הקול), ו-s הוא עיצור ללא קול, רק קול ההיסוי של נשיפת האוויר. מכיוון שיש הבדל בין משמעויות המילים פס לעומת פז, אנו מבינים שההגה [s] וההגה [z] מובחנים זה מזה והם נחשבים פונמות נפרדות, המסומנים כפונמות /z/ ,/s/.

למשל בשפה העברית המילה בְּאֵר [beʔer] והמילה פאר [peʔer] שונות רק בעיצור הראשון, וגם בעיצור זה מקום החיתוך שווה (בשתיהן מפיקים קול בשתי השפתיים, לכן זהו עיצור דו-שפתי), ואופן החיתוך שווה (שניהם מופקים על ידי עצירת מהלך האויר ושחרורו הפתאומי, לכן שניהם, [b] וגם [p], הם עיצורים אוטמים - הנקראים גם פוצצים). ההבדל היחיד בין ההגיין (הפונמה) /b/ לבין /p/ הוא תכונת הקוֹליוּת, כי להגיית בּ (/b/) דרושה השמעת קול משפתות הקול (מיתרי הקול), לעומת פּ (/p/) בו אין קול. בעזרת זוג מזערי זה אני יודעים שבשפה העברית של ימינו יש הבדל יסודי בין הפונמה הנהגית [b] ובין זו הנהגית [p] וכל אחת מהן היא פונמה מובחנת בפני עצמה.

כך בין המילה עוֹד (הנהגית בעברית העדכנית [od]) לבין עוּד (בימינו: [ud]) יש הבדל יסודי אחד בלבד. לשתיהן יש את אותה הפונמה הסופית /d/ וגם בשתי המילים מעגלים את השפתיים לכן התנועה עגולה, ובשתי המילים התנועה אחורית, כלומר מופקת על ידי משיכת הלשון פנימה לתוך הפה. אבל הן נבדלות ביניהן בגובה הלשון שבפה. בהפקת [u] המיוצגת על ידי שורוק הלשון גבוהה בפה ולכן היא נקראת תנועה סגורה, לעומת [o] שבה הלשון בגובה בינוני וזו נקראת תנועה אמצעית. מתוך צמד מילים אלו אפשר להבחין בין התנועה המיוצגת בחולם [o] לבין [u] הדומה כמעט בכל לתנועה [o] ושונה ממנה רק בגובה התנועה.

לעומת זאת בשפה האנגלית במבטא אמריקאי שתי המילים Sit לעומת seat נשמעים זהים לאוזן הישראלית, כמילה המיוצגת באותיות עבריות סיט. כך גם top tap נשמעים לישראלי טַאפ בפתח, ואם הם מובחנים לאוזן זו בה tap [tæp] נשמע טֶפ [tep] הרי שהתנועה של bad [bæd] תישמע כסגול בֶּד [bed] וזו לא תהיה מובחנת מהמילה שמשמעותה מיטה bed [bed]. באמצעות זוגות מזעריים אלו ראינו שהתנועה הנשמעת /æ/ מובחנת באנגלית לעומת /a/ ולעומת /e/, בניגוד לעברית בה אין הבחנה כזו, וקיימות רק /a/ המיוצג בפתח ולעומתו /e/ המיוצג בסגול, ולא קיימת תנועה מובחנת באמצע בין שתי תנועות אלו.

ראו להלן בפרק #תכונות יסודיות של הגייה - על צירופים של אלמנטים פונולוגיים שאותם בודקים כדי למצוא את ההגיים המובחנים, הפונמות של השפה, וחלקים יסודיים אחרים שבצלילם מהווים אבני יסוד של ההגיה. בפרק זה פירוט תכונות ההיגוי היסודיות של הפונמות, מחולקות לעיצורים ולתנועות, וכן דיון על אמצעים נןספים שאינם הגיים להבחנה בין מילים בשפה - כלומר אמצעים שאינם עיצורים או תנועות, וביניהם: טונמה - נעימת הקול, כרונמה - "אורך" ההגה, מיקום הההטעמה במילה.

דוגמאות נוספות

לדוגמה, כאשר עוסקים בתנועות בעברית ישראלית, אפשר להשתמש בזוג המילים "חוֹל" + "חוּ"ל" כדי להדגים שהצליל [o] (במילה חוֹל) והצליל [u] (במילה חוּ"ל) מייצגים שתי פונמות נפרדות, /o/ ו-/u/. כאשר עוסקים בעיצורים, אפשר להשתמש בזוג המילים "חוף" + "חוב" כדי להדגים שהעיצורים [f] ו-[v] הם שתי פונמות נפרדות בעברית ישראלית.

האלוֹפוֹן (ההגה החלופי) לצד הפונמה (ההגה המובחן)

לעיתים יש כמה צורות להגות את אותה הפונמה וכולן מתקבלות ונחשבות בשפה כפונמה אחת, למרות שהם נבדלים ביניהם לפחות בתכונת יסוד אחת של היגוי. למשל ר בעברית המושמעת רוטטת בקדמת הפה כמו R בשפה הספרדית, מושמעת גם חוככת אחורית כמו R של השפה הצרפתית, ושניהם יישמעו לאוזן הישראלית כמייצגים את אותה הפונמה במילים שבהם העיצור ר, כמו המילים קשר, רוח, או בריח.

למשל בדיבור היומיומי של עברית, היגוי v שאמור להיות קולי במילה סבתא [savta] נשמע לעיתים כספתא [safta]. כאן הפונמה /v/ בהשפעת ההכנה להשמעת ההגה שאחריה /t/ בהברה [ta] מאבד (מוקדם מדי) את הקוליות.

למרות שאלו הן שני אופני ביטוי של מילה אחת, תוך שימוש בפונמות נפרדות שבדרך כלל יוצרים שינוי משמעות, ועתה למילה יש רק משמעות אחת, אם אפשר להסביר מהן הנסיבות המיוחדות שבגללן ההיגוי החלופי התקבל, הרי שצמד ההגאים ימשיך להיחשב כהגיים מובחנים, כלומר פונמות נפרדות.

בדוגמה שלנו נמשיך לאחוז בהגדרת הגיי העיצור /v/ והעיצור /f/ כפונמות נפרדות, ורק כאשר ההגה v נמצא ללא תנועה (כלומר הוא עיצור בסוף הברה סגורה) ויש אחריו עיצור ללא קול, הרי ששניהם /v/ וגם /f/ יהיו חלופות אפשריות שמביעים את אותה משמעות, והביטוי [safta] יתקבל באותה מידה ובאותה משמעות כמו המילה המקורית [savta].

שני הגאים יכולים להיות שתי פונמות נפרדות בסביבה פונולוגית מסוימת, ואלופונים באחרת. מסיבה זו, אין מסתפקים בזוג מינימלי בודד, אלא מנסים למצוא זוגות מינימליים נוספים, שידגימו שההנגדה בין שתי הפונמות מתקיימת בסביבות פונולוגיות שונות. לדוגמה, בעברית ישראלית, ניתן להדגים באמצעות זוגות מינימליים שההנגדה בין הפונמות /z/ ו-/s/ מתקיימת במיקומים שונים במילה: בהתחלה (זוג + סוג), באמצע (חזוי + חסוי) ובסוף (אֶרֶז + אֶרֶס). עם זאת, לפני עיצורים בלתי-סונורנטיים (סותמים, חוככים ומחוככים) ההנגדה חלשה או לא-קיימת, עקב הידמות בקוליות בין עיצורים סמוכים שהופכת את הצליל [z] ל-[s] או להפך (המילה "להזכיר" נהגית כמו "להשׂכיר", המילה "להסגיר" נהגית "להזגיר"; אומנם בהגייה מוקפדת ניתן להבחין בין העיצורים, אבל רוב הדוברים, בדיבור הרגיל והשוטף, אינם מבחינים).

לעיתים יש הבדלים בין ניבים (דיאלקטים) או עגות חברתיות (סוציולקטים) שונים של אותה שפה, במידת ההנגדה בין שתי פונמות או בעצם קיומה. כתוצאה מכך, זוג מילים מסוים יכול להיות זוג מינימלי במבטא מסוים וזוג הומופונים (מילים שונות שנהגות באופן זהה) במבטא אחר. לדוגמה, זוג המילים "שמחנו" + "סמכנו" הוא זוג מינימלי עבור דוברים שהוגים חי"ת לועית, אך זוג הומופונים עבור דוברי העברית העדכנית שאין בה ח לועית, ולגביהם לא יהיה הבדל בין המילה סמכנו למילה שמחנו, ואת המשמעות ייאלצו לקבל מתוך ההקשר בשיחה.

ישנן רמות שונות של דיוק לבירור זוג מיינימלי. אם אין בנמצא צמד מילים שיכול להבחין בין פונמה לפונמה באמצעות תכונה מבחינה אחת בלבד, נסתפק בהבדל של תכונות יסוד רבות יותר. למשל: בדיקת ההבחנה בעברית עדקנית בין /k/ ל /m/:

ההגה [k] ענבלי, אוטם, לוחש.

בסיס חיתוך: ענבלי. אחרת אם היה דו שפתי אוטם שקט, היה [p]. זוג מזערי: קיר/פּיר

אופן חיתוך: אוטם. אחרת אם היה ענבלי חוכך שקט, היה כֿ רפה [x]. זוג מזערי: פוקח/פוחח.

קוליות: לוחש. אחרת אם היה ענבלי אוטם קולי, היה [g]. זוג מזערי:

ההגה [m] דו שפתי, אנפי, קולי, שונה בכל שלושת היסודות המבחינים של עיצורים:

בסיס חיתוך: דו שפתי. אחרת אם היה ענבלי אנפי קולי, היה [ŋ] כמו במילה פינג-פונג. זוג מזערי בעברית עדכנית: פין/פינג.

אופן חיתוך: אנפי. אחרת אם היה דו שפתי אוטם קולי, היה [b]. זוג מזערי: בור/מור.

קוליות: קולי. אחרת אם היה דו שפתי אנפי שותק, היתה מתקבלת נשיפה מהאף שאינה נחשבת הגה בשפה העברית.

מכיוון שאין בעברית התקנית הגה המובחן רק באחת משלש היסודות המבחינים, ניאלץ לבדוק באמצעות שני הבדלים ויותר. במקרה שלנו בעזרת צמד המילים מח/כח. במקרה כזה אנו מכנים את הזוג המינימלי "בלתי מושלם". המילים נבדלות זו מזו בפונמה אחת בלבד, אך ביותר מתכונית מבחינה אחת, על אף שהפונמות /m/ ו-/k/ נבדלות זו מזו במספר תכוניות מבחינות: אופן החיתוך, מקום החיתוך, וקוליות.

תכונות יסודיות של הגיה

התכונות היסודיות של ההגיה (האלמנטים הפונולוגיים) בכל שפה שונים, אך ברובם הם המרכיבים של העיצורים והתנועות.

תכונות יסוד של עיצורים

תכונת היגוי יסודית (אלמנט פונולוגי) של עיצור הוא

• מקום החיתוך של עיצור, למשל בעזרת השפה העליונה בעיצורים b, p, m, f, v, או בהבאת הלשון למכתש העליון שבחיך בעיצורים d, t, l, n.
• אופן החיתוך של עיצור, למשל באמצעות אטימת האוויר ושחרורו באחת כמו בעיצורים האוטמים הפוצצים b, p, t, k, לעומת אופן חיתוך הדיבור ליצירת העיצורים f, v, המשמיע קול לאורך הזמן, ולא בבת אחת.
• קוליות - השמעת קול על ידי הרטטת שיפתות הקול (הנקראים גם מיתרי הקול) בעת השמעת העיצור, או אי השמעת הקול. צליל s אינו קולי. עם הוספת קוליות מתקבל הצליל z. כך גם p הופך b, וגם k הופך g.

תכונות יסוד של תנועות

לתנועה יש שלשה רכיבים אותם רושמים ב"טרפז התנועות" - ראו תנועה (פונולוגיה)

• קידמה - מקום הלשון בחלל הפה בעת יצירת התנועה תנועות יכולות להיות קדמיות כמו זו המיוצגת בחיריק הקדמית ביותר בעברית וקצת אחריה סגול (הזהה לצירה ולשווא נע בעברית העדכנית). הן יכולות להיות אחוריות, למשל בעברית התנועות העגולות המיוצגות בשורוק [u] וחולם [o]. והן יכולות להיות מרכזיות - בעברית כיום התנועה [a] המיוצגת בפתח.
• סגירות או גובה תנועה - מידת גובה הלשון וקרבתה לחיך בהגיית התנועה. סגורות (גבוהות): בעברית החיריק [i] הקדמית והשורוק [u] האחורית, אמצעיות הסגול [e] הקדמית פחות, ולעומתה [o] האחורית, ולבסוף פתוחות כלומר נמוכות, ובעברית עדכנית רק פתח [a].
• עגילות - מידת עיגול השפתיים בהגיית התנועה. בעברית העכשיווית יש רק שתי תנועות עגולות המיוצגות בחולם ושורוק [o] [u] ושאר שלושת התנועות, פתח, סגול וחיריק, [a] [e] [i] אינן עגולות כלל. ישנן שפות שבהן יש מידת עגילות משתנה, וצירוף של עגילות גם בתנועות לא אחוריות, כמו הגיית שם העיר מינכן בחיריק עם שפתיים מעוגלות.

סוגים נוספים של הבדלי הגייה

בנוסף לזוגות מינימליים של מילים שנבדלות זו מזו בתנועה אחת או בעיצור אחד, יש גם זוגות מינימליים מסוגים אחרים, כגון:

ההטעמה

בשפות שבהן הטעם יכול להופיע במיקומים שונים בתוך המילה, כדוגמת עברית, ספרדית ויוונית, ניתן למצוא זוגות מינימליים של מילים שההגייה שלהן נבדלת אך ורק במיקום הטעם במילה. לדוגמה, בעברית ישראלית זוג המילים "א֫וטו" + "אות֫ו" נבדלות בהגייה אך ורק במיקומו של הטעם. דוגמה נוספת היא זוג המשפטים "הם רצ֫ו [להישאר]" (they wanted) + "הם ר֫צו [אחרי האוטובוס]" (they ran). זוגות מינימליים שנבדלים אך ורק במיקום הטעם במילה משמשים כדי להדגים שמיקום הטעם הוא פונמי בשפה.

טון (נעימת הקול)

בשפות טונאליות ניתן למצוא זוגות מינימליים של מילים שנבדלות זו מזו אך ורק בטון - היא נעימת הקול של המילה, ומשמעותן תהיה שונה. לעומת זאת בעברית של ימינו השאלה מקבלת סיומת טון עולה והתשובה מקבלת סיומת טון יורד, אך שניהם אינם משנים את משמעות המילה עצמה. חלק מהבלשנים מגדירים את השוני הטונלי הקובע את ההבחנה בין הגאי הדיבור כהנגדה שבה מעורבת טונמה. לדוגמה, בשפת Kono יש הבדל בין הברות בעלות טון גבוה לטון נמוך, כך שזוג המילים /kɔ́ɔ́/ (להתבגר, הנהגית בטון גבוה) + /kɔ̀ɔ̀/ (אורז, הנהגית בטון נמוך), הן זוג מזערי. זוגות מינימליים שנבדלים אך ורק בטון משמשים כדי להדגים שהטון הוא פונמי בשפה, וכדי לקבוע את אוסף הטונמות של השפה.

סט מינימלי (ערכה מזערית)

לעתים קיימת בשפה סידרה של מילים השונות כולן זו מזו בהגה אחד בלבד. ניתן להרחיב את העיקרון של זוג מינימלי כך שיכלול יותר מצמד מילים. בדומה לעיקרון של הבדל אם זוג מינימלי כולל שתי מילים שנבדלות זו מזו בהגה אחד בלבד ומשמעותן שונה, אז לפי אותו עיקרון, סט מינימלי כולל קבוצת מילים שנבדלות זו מזו בהגה אחד בלבד, במיקום מסוים במילה, ומשמעותן שונה. לדוגמה, אפשר להראות שהתנועות /o/ ,/u/ ,/i/ ,/e/ ,/a/ הן פונמות נפרדות בעברית ישראלית, על ידי קבוצת המילים הבאות:

• /kaˈʃar/ (קָשַׁר)
• /kaˈʃer/ (כָּשֵׁר)
• /kaˈʃir/ (כָּשִׁיר)
• /kaˈʃur/ (קָשׁוּר)
• /kaˈʃor/ ([חזק] כַּשּׁוֹר, כלומר, "חזק כמו השור"; המילה קיימת במשלב גבוה בלבד)

אולם, ליצור סט מינימלי שיכלול את כל התנועות בשפה, או את כל העיצורים מסוג מסוים, זה לא תמיד פשוט, או אפשרי.

ראו גם

• סימני IPA כתב אלפבית פונטי בין-לאומי
• פונולוגיה - תורת ההגה