לדלג לתוכן

ההמנון ההומרי לדמטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דמטר ובנה פלוטוס

ההמנון ההומרי לדֵמֵטֵריוונית: ὕμνος εἰς Δημήτραν) הוא אחד מ-33 ההמנונים ההומריים. ההמנון מתוארך בין המאה ה-7 למאה ה-6 לפנה"ס. הוא השתמר ביוונית ותורגם למספר שפות. ניתן לחלק את קובץ ההמנונים ל-2 קבוצות עיקריות: המנונים ארוכים - ישנם 4 כאלה - והמנונים קצרים. ההמנון לדמטר נמנה עם ההמנונים הארוכים, הוא השני בקובץ ההמנונים ההומריים ואורכו 495 שורות.

סיפור העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההמנון מתחיל בחטיפתה של פֶּרְסֵפוֹנֵה, בתם של מלך האלים זֶאוּס ואלת התבואה דֵמֵטֵר. פרספונה, הנקראת גם קורה (Kore, כלומר "ילדה" או "נערה"), קטפה פרחים עם הבנות של טיטאן הים אוקיינוס. כאשר הושיטה ידה לקטוף פרח, האדמה נבקעה, אל השאול האדס הופיע במרכבת הזהב שלו, חטף אותה ונשא אותה משם בדמעות. פרספונה צעקה וקראה לזאוס, אך הוא התעלם מקריאותיה מכיוון שהוא רצה שהאדס, אחיו והדוד שלה, יישא אותה לאישה ויהפכנה למלכת השאול.[1]

דמטר שמעה את זעקות בתה ומיהרה לנסות להצילה. במשך תשעה ימים היא לא אכלה ולא שתתה אמברוסיה ונקטר, לא התרחצה, ושוטטה בארץ מיואשת ובידה לפידים בוערים. האלה הֵקָטֶה שמעה את זעקות פרספונה אבל לא יכלה להגיד לדמטר מי לקח את בתה. ביום העשירי, אל השמש הליוס, שראה הכל, הסביר לדמטר מה שקרה. הוא הוסיף כי היא אינה צריכה לקונן. אחיה האדס יהיה בעל טוב לבתה, שכן הוא אל גדול וחשוב. כאשר חולקה השליטה בעולם בין האחים לשלוש מלכויות, הוא נעשה למלך השאול.[2]

לאחר שנודעה לה האמת, צערה של דמטר הוגבר וכעס גדול עלה בלבה נגד זאוס, משום שהוא אישר את חטיפת בתה. היא נמנעה מהאלים באולימפוס, הסוותה את מראה היפה ונדדה בין בני תמותה.[3]

דמטר הגיעה לאלאוסיס (אֶלֶפְסִיס), התאבלה וישבה בצל ליד המעיין. היא נראתה כמו אישה זקנה מאוד שעשויה להיות עוזרת בית או מטפלת בילדים. ארבע הבנות של מלך אלאוסיס קֵלֶאוֹס (אנ') ואשתו מֵטַאנִירָה (אנ') הגיעו לשאוב מים, ראו אותה שם והחלו לחקור אותה. דמטר הבטיחה לומר להן את האמת, אך במקום זאת המציאה לעצמה זהות אנושית. היא סיפרה ששמה הוא דוֹסוֹ (Doso) ושהובאה מכרתים על ידי שודדי ים, שמהם ברחה כשעגנו. היא לא ידעה להיכן היא תגיע במסעותיה, אבל היא קיוותה שהעלמות יעזרו לה למצוא עבודה כעוזרת בית או כאחות. קלידיקה, היפה ביותר מבנות קלאוס, הציעה שהאישה הזקנה תישאר ליד המעיין עד שהן יחזרו הביתה לשאול את אימן, אם הן רשאיות לחזור ולקחת אותה.[4]

כאשר הנערות חזרו הביתה וסיפרו לאימן על דוסו, היא הורתה להן למהר לחזור אליה ולשכור את שירותיה בכל מחיר, כי בנה היחיד יקר לה מאוד והוא זקוק לטיפול. הבנות הלכו והביאו את האלה לביתן, מתאבלת, ראשה עטוי צעיף ולבושה הוא גלימה כהה. האלה עמדה בסף הדלת וראשה הגיע עד לקורות, והיא מילאה את הפתח בזוהר אלוהי. מטאנירה ביקשה מהאורחת שלה לשבת. דמטר סירבה לשבת על הספה המפוארת המוצעת וחיכתה עד שהמשרת אִיאָמְבִי (אנ') הביא כיסא וזרק צמר מעליו. רק אז דמטר התיישבה, החזיקה צעיפה על פניה, שקטה ורצינית, לא טעמה מזון או משקה וניסתה להתגבר על געגועיה לבתה. איאמבי, לעומת זאת, גרם לה לחייך ולצחוק עם בדיחותיו והלצותיו. דמטר סרבה לשתות את היין האדום אשר מטאנירה הציעה לה והורתה לה לערבב אוכל, מים ונענע. דמטר לקחה את המשקה ושתתה ממנו. שתיית משקה זה היה חלק חשוב בטקס של אלאוסיס ובמיסטריות של דמטר, זכר לצערה ולגעגועיה של האלה.[5]

מטאנירה הבטיחה פרסים גדולים לדמטר אם היא תטפל בבנה דִימוֹפוֹן (אנ') ותגדל אותו. דמטר לקחה את הילד לחיקה, והבטיחה שהוא לא ייפגע מקסמים מרושעים. היא הזינה אותו באמברוזיה, נשמה מתיקות עליו, והוא גדל כמו אל. בלילה, היא הסתירה אותו באש, ללא ידיעת הוריו, שהיו מופתעים עד כמה הילד שלהם גדל ופרח. דמטר הייתה הופכת את דמופון לבן-אלמוות, אם מטאנירה הטיפשית לא הייתה מרגלת אחריה וצועקת בפחד למראה האישה הזרה הקוברת את בנה בתוך האש הלוהטת.[6]

דמטר זעמה על הטיפשות של מטאנירה, שעל ידי התערבותה הרסה את תוכניותיה לעשות את הילד בן אלמוות. עם זאת, דמטר עדיין איפשרה לדימופון לפרוח כבן תמותה ולהעניק לו כבוד נצחי, משום שהוא ישן בזרועותיה. אז דמטר הכריזה, "זֹאת אָנֹכִי הִיא – דֵּמֵטֶר, רַבַּת הַתְּהִלָּה, אֲשֶׁר שֶׁפַע נֹעַם וְיֶּשַע אָבִיא לָאֵלִים וּלְאַנְשֵׁי בְנֵי-הַמָּוְתָה.[7]", ונתנה הוראותיה לעתיד של אלאוסיס. היא השליכה את זקנותה והפכה את גודלה והופעתה. יופי ריחני וזוהר אלוהי חגו סביבה, ושיערה הזהוב גלש על כתפיה. הבית היה מוצף בזוהרה כאילו הייתה מכת ברק. היא נעלמה, ומטאנירה נתקפה תדהמה ופחד.[8]

לפני היעלמותה, דמטר הורתה שהאנשים של אלאוסיס ייבנו עבורה מקדש גדול ומזבח מתחת לעיירה על הגבעה המתנשאת מעל באר הקליכורון (Kallichoron), היא הבטיחה ללמד אותם את טקסיה, כדי שעל ידי ביצועם בחרדת קודש הם יוכלו לרצותה. המלך קלאוס דאג לכך שרצונה של דמטר הושג.[9]

דמטר, עדיין בגעגועים לבתה, גרמה לבני תמותה שנה הרסנית ביותר ללא קציר. בארץ לא נבט נבט בודד. לו הייתה ממשיכה בדרך זו, היא לא רק הייתה הורסת את המין האנושי כולו עם רעב אכזרי היא גם הייתה שוללת מן האלים האולימפיים את היוקרה המפוארת שלהם ממתנות וקורבנות. לבסוף, זאוס שם לב. הוא שלח את איריס לדמטר למקדשה אשר באלאוסיס עם פקודה שעליה להצטרף לחברת האלים. דמטר סירבה לציית. אז זאוס שלח את כל האלים האלמותיים, שהתקרבו לדמטר בזה אחר זה, אשר הציעו לה מתנות או כבוד לבחירתה. דמטר התעקשה שהיא לעולם לא תדרוך באולימפוס עד שעיניה ייראו את בתה שוב.[10]

כך זאוס נאלץ לשלוח את הרמס להאדס ולהסביר את כל מה שדמטר אמרה ועשתה; הרמס מסר פקודה שעל פרספונה לשוב עמו מהשאול כדי שאמה תראה אותה ותחדול מזעמה. האדס חייך חיוך עגום ומייד ציית לזאוס. הוא הורה לפרספונה לשוב עם לב אוהב לאמה; אך הוא אמר לה שהוא היה בעל ראוי לה, מאחר שהיה אחיו של אביה זאוס וכי בזמן שהיא תהיה איתו היא תשלוט כמלכתו. מי שלא מרצה את כוחה של דמטר בביצוע טקסים קדושים והקרבת קורבנות יימצא עצמו בעונש נצחי.[11]

פרספונה השמחה קפצה במהירות. אבל האדס נתן בחשאי לאשתו את פרי הרימון לאכול כדי להבטיח את קיומם של דבריו אליה כבעלה; היא לא צריכה להישאר כל השנה מעל האדמה עם אמה דמטר אלא תשלוט איתו מתחת לאדמה בחלק מהזמן.[12]

לאחר מכן הוא רתם את סוסיו האלמותיים למרכבת הזהב שלו, שפרספונה כבר עליה. הרמס לקח את המושכות, ובתוך זמן קצר הם נעצרו בחזיתו של המקדש שבו חיכתה דמטר.[13]

למראה בתה, דמטר מיהרה לצאת מבית המקדש עם תשוקה רבה, ופרספונה זינקה למטה מהמרכבה ורצה לפגוש את אמה, וזרקה את זרועותיה סביב צווארה. מייד דמטר חשה בגידה ושאלה את פרספונה אם אכלה אוכל בשאול. אם היא לא אכלה, היא תחייה עם אביה זאוס ואמה דמטר, אבל אם היא אכלה משהו, היא תחיה שליש מן השנה בשאול ושני שלישים האחרים בעולם העליון. עם האביב המתפתח היא תעלה בנפלאות שוב מהאזור הקודר מתחת. דמטר שאלה באיזה טריק האדס רימה אותה.[14]

פרספונה אמרה שהיא תספר את האמת. לפי גרסתה (סותר את התיאור של סוד ההונאה של האדס אשר סופר), כשהיא קפצה בחדשות שיבתה, האדס שם במהירות לתוך פיה את פרי הרימון ואילץ אותה לאכול אותו בכוח, נגד רצונה. אז פרספונה תיארה בכאב איך האדס נשא אותה משם, למרות צעקותיה.[15]

צערם ההדדי הורגע על ידי אהבתם וחיבוקם הרך. הקטה הגיעה והשתתפה בשמחתם. מאותו זמן היא הפכה לאחד מהעובדים של פרספונה.[16]

זאוס שלח את ריאה להוביל את דמטר בחזרה לאלים עם ההודעה הבאה, הוא הבטיח להעניק לדמטר כבוד בקרב בני האלמוות לבחירתה, והוא הסכים שבתו תחייה שליש מן השנה מתחת ושני שלישים האחרים מעל, עם אמה והאלים האחרים. ריאה מיהרה במהירות במורד ומסרה את הצהרותיו של זאוס ועודדה את דמטר להענות להם, בראשונה על ידי שחזור פוריות האדמה עבור בני התמותה. דמטר צייתה. היא באורח פלא גרמה לפירות לצוץ מאדמה שהייתה בעבר עקרה, וכל הארץ פרחה בפרחים.[17]

אז הלכה דמטר למנהיגי העם של אלאוסיס והראתה להם כיצד לבצע את טקסיה הקדושים ולימדה אותם את התעלומות הקדושות שלה, שלאף אחד לא מותר בכל דרך לפגוע, להטיל ספק, או לחשוף. לאחר שהובהרו הדברים האלה, דמטר ופרספונה חזרו לאולימפוס. שתי האלות שלחו לבני התמותה האהובים שלהם את פלוטוס, אל של שפע חקלאי, שגשוג, ועושר (לא להתבלבל עם פלוטו).[18]

מוטיבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל אשר חוטף בת תמותה צעירה. החטיפה נעשית בשדה, זה כביכול מקום מצוין לאונס, מקום פסטורלי ויפה. פרספונה לא לבד בשדה, היא מלווה באלות, נימפות ונערות (גם מוטיב שחוזר על עצמו). במהלך ההמנון, הסצנה הזאת חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה בהתחלה ופעם שנייה כשפרספונה מספרת לדמטר בפירוט. 
  • הכנסת אורחים: המלכה מקבלת את דמטר הזקנה, היא לא יודעת מי היא אבל קודם נותנת לה לאכול ולשתות ואז שואלת מי היא.
  • המתח בין עולם המתים לעולם בני התמותה. עניין של סמכות האלים, זאוס נתן את פרספונה בלי לשאול את דמטר, ולדמטר יש כוחות משלה ומגבלות (לא יכולה להחזיר אותה).
  • מוטיב העונות: כאשר פרספונה תבלה חלק מן זמנה על האדמות למעלה והחלק האחר בשאול, זהו סיפור אטיולוגי הבא להסביר את חילופי העונות.
  • ייסוד המקדש והפולחן: דמטר בהמנון מצווה על אנשי אלאוסיס להקים לכבודה מקדש ולאחר מכן מלמדת אותם את הפולחן שלה ואת הריטואל המסתורי הידוע בשם מיסטריות המייצג את חטיפה של פרספונה.
  • מיסטריות: מקורן בסיפור הכפול של הפרדת והחזרת בנה של דמטר וכישלונה להפוך את בנו של המלכה לבן-אלמוות. הטקסים והאמונות נשמרו בסוד בעקביות מן העת העתיקה. האנשים האמינו שימתין להם פרס בעולם אחרי. באלואסיס היו מיסטריות קטנות הפתוחות לכל ומיסטריות גדולות שנועדו רק לאלו שרוצים ומוכנים לעבור את המסע הרוחני.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Homeric Hymns: A Translation, with Introduction and Notes, Diane Rayor (2004, updated 2014)
  • The Homeric Hymns, Apostolos N. Athanassakis (translation, introduction and notes) Baltimore, MD; Johns Hopkins University Press, 1976.
  • Homeric Hymns, Sarah Ruden, trans. (Indianapolis: Hackett, 2005)
  • Shelmerdine, S. C. (1995) The Homeric Hymns. Newburyport, MA. (with notes)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפי זיוסודות אלי האולימפוס, אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013, עמ' 311-322
  • <Andrew Faulkner, ed. The Homeric hymns : interpretative essays. Oxford : Oxford University Press, 2011.>
  • West, M. L. (2003) Homeric Hymns, Homeric Apocrypha, Lives of Homer. Cambridge, MA.
  • Thomas W. Allen, William R. Halliday, and Edward E. Sikes, The Homeric Hymns. Oxford: 1936.
  • Richardson, N. J. (1974), The Homeric Hymn to Demeter, Oxford.
  • Foley, H. P. (1994) The Homeric Hymn to Demeter: Translation, Commentary, Interpretive Essays, Princeton.
  • Allen, T. W. (1912) Homeri Opera. Vol. V. Oxford. (OCT)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שורות 1-37
  2. ^ שורות 38-89
  3. ^ שורות 90-94
  4. ^ שורות 95-170
  5. ^ שורות 171-211
  6. ^ שורות 212-249
  7. ^ שלמה שפאן, הִמְנוֹן אֶל דֵּמֵטֶר, שורות 268-269
  8. ^ שורות 250-283
  9. ^ שורות 284-304
  10. ^ שורות 305-333
  11. ^ שורות 334-369
  12. ^ שורות 370-374
  13. ^ שורות 375-385
  14. ^ שורות 385-404
  15. ^ שורות 405-433
  16. ^ שורות 434-440
  17. ^ שורות 441-472
  18. ^ שורות 473-495