המפלגה הרצינית של מקגיליקדי

המפלגה הרצינית של מקגיליקדי
McGillicuddy Serious Party

מדינה
תקופת הפעילות	1984–1999 (כ־15 שנים)
אידאולוגיות	סאטירה

המפלגה הרצינית של מקגיליקדי (באנגלית: McGillicuddy Serious Party) הייתה מפלגה פוליטית סטירית שפעלה בניו זילנד בסוף המאה ה-20, בשנים 1984–1999. המפלגה סיפקה 'צבע מוסף' כדי לוודא שהאזרחים לא ייקחו יותר מידי ברצינות את מהלך הבחירות והפוליטיקה. סמל המפלגה, ראש של ליצן חצר מתקופת ימי הביניים, סימל את הסטטוס של המפלגה כמפלגה סאטירית.

המפלגה התמודדה בבחירות הכלליות ב-1984, 1987, 1990, 1993, 1996, ו-1999, בבחירות המקומיות ב-1986, 1989, 1992, 1995, 1998, וכן בבחירות לסטונדטים באוניברסיטאות ועוד.

המפלגה השיגה את ההישג המשמעותי ביותר שלה בהצבעה ב-1993 כשהשיגה 11,714 קולות שהיוו 0.61 אחוזים מהקולות. באחת מבחירות המשנה באותן שנים הגיע מועמד המפלגה למקום השני, מה שזיכה את המפלגה במימון שידוריה לציבור, ועורר התנגדות בקרב חבריה.

היסטוריה

המפלגה נוסדה בהמילטון ב-1984 כזרוע הפוליטית של השבט ה'מקגיליקדי' (שנוסד ב-1978). חברי השבט הציעו עצמם כמועמדים בבחירות האזוריות בוואיקטו והמפלגה נוסדה בדיוק בזמן להשתתף בבחירות הכלליות ב-1984. המפלגה אימצה מסורות סקוטיות ענפות, וה"קילט" המסורתי הוחשב כאחד מסמליה. חלק מהמועדים היו גם פעלולני רחוב וכמו כן קומיקאים ואף קבוצות מוזיקליות כגון להקת המאפין הגדול והרציני (BIG MUFFIN SERIOUS BAND).

הטענה לכתר

לאחר שאחד מחברי המפלגה גילה שיש לו קשר משפחתי (לא הדוק במיוחד) לצ'ארלס אדוארד סטיוארט (הנסיך היפה צ'ארלי) שטען לכתר אנגליה בשנת 1745, הוא קודם בהחלטיות על ידי המפלגה ב-1979 לתואר מחליף המלכה אליזבת השנייה. הזרוע הצבאית של המפלגה אפילו ביקשה מצבא ניו זילנד ליישב את העניין על ידי קרב ראוי לשמו, בקרב שבו המנצח לוקח הכל, כאשר הקרב יהיה קרב אחד על אחד על ידי הנציגים, בנשק של כריות נוצה.

בחירת המועמדים

בשלב מסוים המפלגה בחרה את מועמדיה לבחירות על ידי דו-קרבות ממושכים, בהם נלחמו על ידי חרבות נייר ובלוני מים – כאשר המפסיד הופך להיות מועמד המפלגה. ב-1996 משחק ענק של "משחק הכיסאות" בוצע באחת מערי המדינה כדי לבחור את המועמד מטעמם למפלגה.

מדיניות

המפלגה בחרה את המדיניות שלה בהתבסס על נטייתה לאבסורד ודברים לא מעשיים. המדיניות המרכזית בכל בחירות כללה בין השאר חזרה לסגנון חיים של ימי הביניים, מדיניות הידועה בשם "הקפיצה הגדולה אחורה", והחזרה (באופן על טבעי) של דיקטטורה המבוססת על טהרת דמה של בית סטיוארט והיעקוביטים בשמו של הנסיך בוני גאופי. במפלס עמוק יותר העלתה המפלגה את המערכת הפוליטית של הבודהיזם הטיבטי, עם "סטספם" (מונרכיה של בעלות רוח ייחודית), ששימשה הצדקה לבחירתו של בוני הנסיך גאופי כראש של מק'סטאט. זה גילם את העקרונות שהציגו היוונים הקדמונים, כי "כל מי שמבקש כוח לא אמור לקבל כח". בוני הנסיך גאופי סירב בעקביות ובאופן קבוע לעשות משהו עם הסמכות שהעמדה הזאת נתנה לו, ברח מכל מה שהיה טוב לו, ולא היה לו שום קשר למפלגה, ובכך הוכיח את הכדאיות הבלתי מעורערת שלו לתפקיד.

חלק ממצע המפלגה:

• זבל חינם.
• שליחת סוכני מודיעין לרחבי העולם כדי למחוק את ניו זילנד בכל המפות שפורסמו, ובכך להבטיח שאף אחד לא יכול לפלוש למדינה.
• הרצת כלב כמועמד לפרלמנט במושב הובסון בצפון. המדיניות של הכלב כללה ביטול מכוניות, והפיכת בשר במפעל אורגני לאבקת פרעושים אכילה.
• ביטול הכסף, והחלפתו בדג שוקולד או חול.
• הריסת כוורות, מבנה הפרלמנט, וכל מבנה אחר שנבנה בשיטת הבנייה של מלמטה למעלה.
• ההסטה של ייצור האלומיניום הרחק מבניית מטוסים צבאיים אמריקאיים וטילים לבניית מראות חלל ענקיות כדי להמיס את הקרחונים של הקוטב ולהשמיד את כל ערי הבצע החמדניות המטופשות של האדם במכה אחת, ובכך להחזיר את האדם לים.
• אבטלה מלאה, או תעסוקה מלאה באמצעות עבדות.
• שימוש בבירה כאסטרטגיה של ההגנה הלאומית: השארת בקבוקי בירה על כל החופים, כך שכל צבא פולש ינטוש את ההתקפה וישתכר, בעוד הבקבוקים השבורים ימנעו מהצבא להמשיך הלאה.
• הגבלת ההצבעה לקטינים: כלומר, רק אלה שמתחת לגיל 18 יוכלו להצביע (המפלגה הודיעה זאת כאשר הפרלמנט הוריד את גיל ההצבעה ל-18).
• החלפת חיל השריון המלכותי בניו זילנד באבירים רכובים, דבר שנחשב כמודרני יותר.
• הגבלת מהירות האור ל-100 קמ"ש.
• קישור האי הצפוני והאי הדרומי על ידי דחיקת האלפים הדרומיים לתוך מיצר קוק.
• הפלה לאחר לידה: ביצוע הפלה לא חוקי, אבל כל אמא יכולה להרוג את הילד שלה עד גיל 18, ובלבד שהיא עושה זאת בידיה שלה.
• סירוס חינם.
• מזג אוויר טוב (אבל רק אם הבוחרים התנהגו היטב).
• העסקה במשרה מלאה לאנשים שיכסו את כל הכבישים במדינה בשטיחים, דבר שימנע את הבליה של הגיר ברכב.
• הפרת כל הבטחותיה.

דעיכה

המפלגה משכה רמה מפתיעה של תמיכה, והפכה לאחת המפלגות הגדולות מחוץ לפרלמנט. בכמה הזדמנויות, במיוחד בעקבות הכנסת שיטת הבחירות היחסית המעורבת (MMP), חברי הפרלמנט חזו שהמפלגה עשויה לזכות בייצוג פרלמנטרי, אך הדבר מעולם לא קרה. כאשר המפלגות הגדולות החרימו את בחירות הביניים של טאורנגה ב-1993, מועמד המפלגה גרג פיטמס, שהופיע בעיתונים ארציים במסע זה כשהוא לבוש בתלבושת "הקילט החדש של הקיסר" שלו, שכללה רק חולצה וספורן , הגיע למקום השני אחרי וינסטון פיטרס. ככל הנראה, רוב ההצבעות למפלגה ייצגו הצבעות מחאה, דבר שהמפלגה עודדה באחת מסיסמאותיה: "אם אתה רוצה לבזבז את קולך, הצבע לנו".

המפלגה החלה להיתקל בבעיה המופיעה לעיתים קרובות אצל מפלגות סאטיריות - ויכוח על מידת הרצינות שבה היא צריכה לנהוג. מייסדי המפלגה ראו במפלגה "קצת כיף", שמטרתה לספק הומור ובידור. זה נשאר חלק מרכזי במפלגה. אולם, מאוחר יותר ראו המתגייסים למפלגה את הסאטירה של המפלגה בהקשר רציני יותר, בהתייחסם אליה כאל כלי שבאמצעותו יכולים אנשים ללעוג ולקרוא תיגר על הממסד הפוליטי. בפרט, למפלגה הצטרפו מספר אנרכיסטים, שראו במפלגה תרופת נגד לסדר המסורתי והתכוונו להשתמש בה ככלי להענקת פרופיל ציבורי גבוה יותר למדיניות אנרכיסטית. הדיכוטומיה בין "סאטירה בשביל הכיף" לבין "סאטירה להדגשת נקודה פוליטית" גדלה. רבים מחבריה המקוריים של המפלגה התרעמו על מה שהם ראו כגזל של המפלגה למטרות פוליטיות מוצהרות יותר ומוגדרות יותר, והרגישו שאם המפלגה תהפוך לאנרכיסטית בגלוי היא תהפוך לחלק מהפוליטיקה, שזה בדיוק מה שהם ניסו להימנע ממנו על ידי סאטירה. הם ראו בכך סתירה.

ב-1999 קיבלה המפלגה רק כ-0.15 מקולות המצביעים, ובעקבות כך הכריזה רשמית על פירוקה.

ראו גם

• מפלגת אוהבי הבירה הפולנית
• מפלגת הקרנפים