פורטל:אדריכלות/הפינה הגותית/1
השימוש באור לשם העברת החוויה הדתית בכנסייה הוא מהמאפיינים הראשונים והחשובים ביותר של האדריכלות הגותית. חשיבות זו נבעה מהפילוסופיה הנוצרית של המאה ה-12 והמאה ה-13. הוגים כמו יו מסן ויקטור ותומאס אקווינס ראו שני יסודות בכל מה שיפה: פרופורציות הרמוניות (קונסוננס) והבהקה (אור). בפילוסופיית ימי הביניים, ובייחוד באסתטיקה, היופי לא נחשב כנובע מתחושות הנאה אצל הצופה, אלא המידה שבה הוא קורן אמת ומהווה התגלות של אלוהים. האור נתפש כהתגלות הכי טהורה והכי פחות חומרית של אלוהים וכמתווך בין כל הגופים עלי אדמות. בעקבות הגותו של ברנאר מקלרבו בנוגע למבנה הכנסייה האידיאלית, מומשה תפישה זו על ידי חסידיו ותלמידיו, הבולט שבהם הוא סוגריוס, אב המנזר של מנזר סן-דני, והבישופים מאסכולת שארטר. ואכן, הכנסיות הגותיות מלאות באור, העובר דרך חלונות ויטראז' התופסים חלק ניכר מהקיר. כדי לפצות על היעדר התמיכה מהקיר פותחה שיטת תמיכה חדשנית המסתמכת על שלד מאבן, קשתות מחודדות ותמיכות דואות. החלון המאפיין ביותר של הגותיקה הוא חלון הרוזטה - חלון עגול וגדול בצורת פרח דרכו עובר אור השמש ומאיר על המזבח הראשי. השימוש באור והפיכת קירות הכנסייה לדקים, אווריריים ושקופים הגיע לשיאו בסגנון הגותי הקורן (Rayonnant).