יעל רונן
יעל רונן באוקטובר 2014 | |
לידה |
16 בספטמבר 1976 (בת 47) ירושלים, ישראל |
---|---|
מדינה | ישראל |
עיסוק | במאית תיאטרון, מחזאית |
מקום לימודים | סמינר הקיבוצים |
בן או בת זוג | יוּסֻף סוויד (2006–7 באפריל 2015) |
מספר צאצאים | 1 |
פרסים והוקרה |
|
יעל רונן (נולדה ב-16 בספטמבר 1976) היא במאית תיאטרון ומחזאית ישראלית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעל רונן נולדה בירושלים[דרוש מקור] לבמאי אילן רונן והשחקנית רחל הפלר. המשפחה עברה לתל אביב ובגיל 14 החלה ללמוד במגמת התיאטרון בתיכון "תלמה ילין". בצבא שרתה ככתבת תרבות ב"גלי צה"ל". עם סיום שירותה הצבאי נסעה ללמוד משחק בסטודיו של אוּטָה האגֶן בניו יורק. היא שבה ארצה לאחר סמסטר אחד והחלה לעבוד כעוזרת במאי בעיקר בהצגות שביים אביה, ביניהן "קן הקוקייה" ("תיאטרון הבימה") ו"הבכיינים" (התיאטרון הקאמרי) וכן בהצגותיו של מיקי גורביץ', מנהלו האומנותי של "תיאטרון החאן".
תחילת דרכה האומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2001 סיימה את לימודיה במגמת בימוי ב"סמינר הקיבוצים", בו עשתה את צעדיה הראשונים כמחזאית ובמאית. באותה השנה כתבה וביימה עם בוגרי מגמת המשחק את ההצגה "הנשים של פיקאסו", שמבוססת על מחזה בשם זה מאת המחזאי האמריקאי בריאן מקאברה (Brian McAvera). ההצגה אומצה על ידי אנסמבל הרצליה כחלק מהרפרטואר[1]. בשנת 2004 צפה השחקן נתן דטנר, המנכ"ל ומנהלו האומנותי של תיאטרון באר שבע דאז, בהצגה "המדריך לחיים הטובים" שכתבה וביימה רונן. בעקבות התרשמותו, שילב את ההפקה ברפרטואר התיאטרון. במקביל, ההצגה אומצה ההצגה בתיאטרון "הבימה". בהמשך הועלתה בבאר שבע הפקה חדשה פרי עטה ובבימויה, "איזבלה", בהשתתפות אותו הצוות.
כתיבה ובימוי מחזות בתיאטרון הישראלי ושיתופי פעולה בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "סמינר הקיבוצים" ותיאטרון הרצליה: "הנשים של פיקאסו"
- תיאטרון באר שבע: "המדריך לחיים הטובים", "איזאבלה"
- יורם לוינשטיין ומרכז הפרינג': "שנה טובה לחקלאים בצפון"[2]
- הקאמרי: "פלונטר", " רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד, "לילה לא שקט" - מחזמר על פי שירי שלמה ארצי שכתבה ובבימויה[3]
- אנסמבל עיתים: "כישוף"[4]
- הבימה: "משוגעת"[5], "מוריס שימל" מאת חנוך לוין[6]
- תיאטרון שאוביהנה ברלין בשיתוף עם תיאטרון הבימה: "הדור השלישי"[7], "היום שלפני היום האחרון"
- האופרה הישראלית והסינפונייטה הישראלית באר שבע: האופרה "לעוף מכאן"[8]
- תיאטרון WTW,ורוצלב בשיתוף עם תיאטרון הבימה: בת ים - טיקוצ'ין[9]
כמו כן, ההצגה "(ר)אבולוציה", שכתבה יחד עם דימיטרי שאד, המבוססת על ספרו של יובל נח הררי "21 מחשבות על המאה ה-21", העולתה בתיאטרון גשר, בבימויו של אביה (2022).
ב-2013 עברה להתגורר בברלין.שם, לצד היותה במאית בית בתיאטרון "מקסים גורקי", היא ממשיכה ליצור במיטב התיאטרונים המקומיים, בגרמניה ומחוצה לה. יצירותיה, הוזמנו להשתתף ב - Theatertreffen ((גר')) היוקרתי [10] וב - Mülheimer Theatertage ((גר'))
כתיבה ובימוי מחזות בתיאטרון הגרמני והאוסטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התיאטרון העירוני, דרזדן: "תשוחרר אנטיגונה"
- שאושפילהאוס, גרץ: "הכוח וינה" (2012), "שטח הפקר" (2013), "אבדות ומציאות" (2015)
- תיאטרון גורקי, ברלין: "מכנה משותף" (2014), "משבר אירוטי" (2014), "קולהאס פרנציפ" (2015), "המצב" (2015), "הכחשה" (2016), "מסע חורף/גלות" (2017), "צבא הצוענים" (2017)[11], "הליכה בצד האפל" (2018), "כן אבל לא" (2018), "דור שלוש - הדור הבא" (2019), "מכשפים את אירופה" (2019) [12], "חיובי - מבצע חירום" (2020), "מדרון חלקלק" (2021), "מצבע הנדסת האמת" (2022), "כוכב לכת" (2023). [13]
- Munich Kammerspiele (התיאטרון הקאמרי של מינכן): "בראשית. נקודת התחלה" (2018).
- תיאטרון תליה, המבורג: "ר[א]בולציה המדריך להישרדות במאה ה - 21" (2020).[14]
- תיאטרון שאובינה, ברלין: הרשימה אחרונה לפני... (2023)
פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עם הזנב לים: החתולים של תל אביב, תל אביב: מודן, 1998
- המדריך לחיים הטובים: מחזה ישראלי חדש, תל אביב: המכון למחזאות ישראלית, 2004
- פלונטר, תל אביב: המכון למחזאות ישראלית, 2005
- איזבלה: תיאטרון באר שבע, תל אביב: סל תרבות ארצי - משרד החינוך, 2006
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בשנת 2005 זכתה בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה בקטגוריית "אומנים ויוצרים מבטיחים".
- בשנת 2009 הייתה הבמאית הישראלית הראשונה שמועמדת לפרס אירופה לתיאטרון היוקרתי[15].
- בדצמבר 2017 זכתה בפרס אירופה לתיאטרון, לבמאים פורצי דרך בקטגוריית "מציאויות תיאטרליות חדשות"[16].
חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2006 נישאה לשחקן הערבי-ישראלי יוּסף (ג'ו) סוויד ובשנת 2009 נולד לזוג בן. ב-7 באפריל 2015 נפרדו השניים אחרי שמונה שנות נישואים, והחליטו להתגרש[17].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעל רונן, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- יעל רונן, דף שער בספרייה הלאומית
- יעל רונן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- יעל רונן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- רשימת הפרסומים של יעל רונן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- הספרים של יעל רונן, באתר "סימניה"
- יעל רונן, באתר הבימה
- צבי גורן, "כישוף" – מעשה מרכבה מופלא, באתר הבמה, 26 ביוני 2006
- ליאת רון, יעל רונן | במאית, באתר גלובס, 25 ביוני 2009
- ליאת רון, במה משלה, באתר גלובס, 2 בנובמבר 2009
- רועי בהריר, מה עובר עליי: ריאיון עם יעלי רונן, באתר nrg, 24 ביולי 2010
- יואב בירנברג, בפסגה, באתר "ידיעות אחרונות", 14 בדצמבר 2015
- יואב בירנברג, ואז ניקח את ברלין, באתר "ידיעות אחרונות", 16 בדצמבר 2016
- שי בר יעקב, "לעבוד עם האקס זה מרפא", באתר "ידיעות אחרונות", 17 בדצמבר 2017
- יעל רונן באתר תיאטרון "גורקי"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "הנשים של פיקאסו" על במת הבמאים הצעירים של תיאטרון הרצליה, באתר הארץ, 27 בינואר 2003
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים עכבר העיר, שנה טובה לחקלאים בצפון, באתר הארץ - ^ מיכאל הנדלזלץ, הרהור נוסף בעקבות המחזמר "לילה לא שקט", באתר הארץ, 13 ביולי 2010
- ^ ציפי שוחט, רינה ירושלמי תלווה את יעל רונן ביצירת "כישוף" בקאמרי, באתר הארץ, 18 בפברואר 2006
- ^ מיכאל הנדלזלץ, משוגעת עם קבלות, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
- ^ גיתית גינת, עכבר העיר, מוריס שימל: תצוגה מרהיבה של דיכאון ועונג, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2010
- ^ מיכאל הנדלזלץ, דור שלישי: תיאטרון זה לא, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2009
- ^ מיכאל הנדלזלץ, צלילים וצלליות, באתר הארץ, 10 בינואר 2010
- ^ ציפי שוחט, שיתוף פעולה פולני-ישראלי, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2008
- ^ יעל רונן באתר Berliner Festspiele
- ^ על הפרוייקט "צבא הצוענים באתר BeЯliner HeЯbstsalon
- ^ על הפרוייקט "מכשפים את אירופה" באתר תיאטרון "גורקי"
- ^ יעל רונן באתר התיאטרון "גורקי"
- ^ עיצוב הבמה להצגה ראבולציה באתר Aesop Studio
- ^ ציפי שוחט, עכבר העיר, יעלי רונן מועמדת לפרס אירופה לתיאטרון, באתר הארץ, 7 במאי 2009
- ^ מיה אשרי, היתרונות שבזרות: הבמאית והמחזאית יעל רונן זכתה בפרס אירופה לתיאטרון, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2017
- ^ שי ארזואן, השחקן יוסף סוויד מתגרש, באתר וואלה, 07 באפריל 2015